נפלא לשמוע מסופרת את האמת ממקום כל כך אמיתי וכל כך ישר.
נפלא להכיר סופרת שיודעת את האמת ומוסרת אותה ככתבה וכלשונה
מלא מעט היבטים ובלשון שלא משתמעת לשתי פנים על חיי הכותב.
מדוייקת לחלוטין אמירתה בנוגע לפרס ספיר ולפרסים בכלל, כל שכן
דעותיה המדוייקות בנוגע לעושרו של היוצר.
עם זאת, יש משהו מאוד כאוב בדבריה שצריך לבאר. יותר מדיי אנשים היום בישראל בוחרים לעצמם תארים של "משורר" ו"סופר" שבפועל כתיבתם לא
יכולה לזכות אותם בתואר קסום זה. הם במקרה הטוב גרפומנים
או שרבטנים מעולים, גנבי מילים ורעיונות בחסד עליון, הם בפירוש לא יוצרים משהו חדש, הם לא מביאי ישועה לעולם, והם לא ראויים לשלל הפרגונים שהם מקבלים.
נוסיף לכך גם את הקליקות ושאר מרעין בישין שמתחוללים על
הקשרים החברתיים הענפים שבין אנשי המדיה הספרותית, ונראה
טונות של קשרים בסגנון "שמור לי ואשמור לך" בינם לבינם ,
פירגון הדדי שהופך את הכותבים למקושרים ולא למוכשרים.
הבעיה היא שאין היום מי שיאמר מה כן ומה לא, אין מי שיקבע.
גם בתקשורת הכל עובד על קשרים. לכן מטלון אומרת בפועל שאין בטחון לאף אחד. מה שבפועל בכלל לא נכון כמובן, כי ברור ושקוף למי שקורא קל מאוד לדעת מהם אותם המוכשרים והמובילים באמת ומיהם המזדנבים. בתקופה זו הכל התהפך. אבל האמת תצא החוצה במוקדם או במאוחר.