סיפורו הקצר של אנדרי פלטונוב: "השיבה הביתה"  הוא אולי הסיפור הכי מדהים  וללא ספק הכי גדול מכל הבחינות בתחום. אפשר להשיגו במקור ברוסית, או בתרגום לאנגלית. חבל שאינו קיים בעברית. כי יש לו ערך תראפויטי, בנוסף לאמנותי.  

שמורידות את האון והתפקוד המיני.

אחרי טראומת אונס, או חוויה של חסר אונים מוחלט, לא קל לחזור לליבידו..
ובמיוחד במסגרת צבאית וטסטוסטרונית, בו אתה מוצא את עצמך כאסיר במחנות...
אך ככל ניצול, חייב להמשיך לתפקד בעולם האמיתי כשאתה חוזר, כאילו כלום לא עבר, כדי להישאר נורמלי בעיני החברה ובעיני עצמך.

מייחלת לראות את גלעד שליט שב משביו, במהרה , עוד השנה, ושיתמודד עם בעיות הפוסט טראומתיות , אך רק שישוב.
מייחלת שסבו והוריו ואחיו יחבקו אותו בחיקם.
לו יהי.

שמלחמות פוגעות. נקודה.

די להתלהמות, תנו לחיות בשקט.

ונרחיב: אם עברת אירוע רע יותר, הוא יגרום לתוצאות רעות יותר.

ואפשר גם להמשיך לגבי אירוע רע עוד יותר, אבל כנראה שהקוראים, גם ללא השכלה מעמיקה בסוציולוגיה, יוכלו להשלים בעצמם.

מדהים.

לא משנה אם אתה רוצה לחיות בשקט,

משנה מה האויבים שלך חושבים.

ואגב. הטראומה של מלחמת העולם ( או כל מלחמה אירופאית זעירה ) היתה קשה יותר.

פשוט החיילים האמריקאים לא היו מפונקים כמו החייל הישראלי.
במקום בחורה שתחכה לחייל הישראלי על המזח עם נשיקה בפה, חיכה לו פסיכולוג שאמר לו עכשיו אתה בטראומה, אתה צריך להיות מדוכא. אז הוא נהייה מדוכא.

עקירת הנטועים ופינויי היישובים - הצמיחו המון בעיות מהפרעות קשב וריכוז ADHD  ועד בעיות נפשיות מהותיות יותר, כמובן, אין לעשות הכללות, אלא שרף הסיכון המוכח עולה בשיעור ניכר, לעומתם, מפוני ימית - ברבות השנים - מציגים פרספקטיבה של 'פגיעה ארוכת טווח'.

 

מלחמת המפרץ - בסקר שנערך ב'מכון אחיה' נמצאו שיעורי פגיעות תיפקודיות מופרזים בתלמידים בני שנתון זהה, לאחר בחינה מקיפה נמצא כי אלו בני השנתון אשר חוו טראומות בתקופת הריון בבטן אמם, ההשלכות נמדדו ונמצאו מתאימות ל-ADD ו-ADHD .

 

המסקנה המתבקשת:  איבחון מוקדם, פתיחות חברתית, הקשבה לאיתותי מצוקה, עם המון תובנות מצד המעגל הקרוב, החברה, הקהילה והסביבה.

ושלא נדע מצרות, שנה טובה ומאושרת לעם ישראל !

איש לא יוצא שלם בנפשו ממלחמה, כולם עד האחרון שבהם נפגעים כמעט בכל הרמות. חלקם מייצר נוגדנים פסיכולוגיים לחסימת מראות הזועה, וחוסר הכבוד לגוף האנושי. שיט, גם אני הייתי בסרט הזה.

אני חיה לי מיום ליום. אני חיה את הנושא יום יום. 

 

גם אם התוצאה ידועה מראש, עצם העלאת הנושא למודעות ולדיון ציבורי חשובה מעין כמותה.

 

כל הכבוד לצוות של פרופ' סולומון וד"ר חרותי. תמשיכו.