הלכה רוח הלאומיות של העם? דורות שלמים שמו נפשם בכפם בכדי להבטיח את קיום המדינה, ודור זה הפך פניו אל ההיסטוריה, ההגיון הבריא, ומעל לכל - אל אחיו היהודים.

 

אין שני עמים נצים יכולים לשבת על אותה חלקת ארץ, וכששלום אינו נראה באופק, על האחד לבחור באיזה צד של המשחק הוא עומד - לצד משפחתו או לצד אויביה.

לפחות "פרחים בקנה" מתאר רצון אמיתי של עם, של אנשים, לשוב למולדתם העתיקה, את האושר בכך שהם מצליחים לשחרר אותה..

לעומת זאת, מה יש לנו כאן? "ספינות מלחמה עוגנות באגן הדם התיכון"? מה זה "אגן הדם התיכון"? תשובה - זה חלק מאוד מרכזי בגוף, שבד"כ יושבים עליו.

אוננות מילים.

טילים הם רק צינורות
פצצות הן משחק בכאילו
לכתוב בעיתוןן זה פשוט
לשלם בדמם של אחינו

כי אני רק יושב לי בבית
מוגן ורחוק מהדם
וכותב נגד כל מה שבא לי
העיקר שיראו בי אדם

לעזאזל הילדים משדרות
מי צריך את האיש בדרום
שילכו לחפש להם בית
יעזבו לא מחר - כבר היום

כי אחמד רוצה את ביתם
אז מה אם מפעיל הוא טרור
שילכו לאירופה או אסיה
כי אני כאן נחשב לנאור

שיר נוקב ומצוין, מתאים מאוד לציור החזק.

הכותרת "בדם ויזע..." באמת סרת טעם ומכוערת.

באמת יש כאן סגידה לשכול,

אחרת איך אפשר לאהוב כל-כך לצאת למלחמות מיותרות.

מישהו כנראה פוחד שאם לא תהיה מלחמה, לא תהיה אחדות בעם

אז עדיף לשכוח לשכוח לשכוח ותמיד להתכונן למלחמה הבאה.

שיר נכון וחבל שכך.

גם הציור מצוין ביכולתו לבלבל בין הפגזה לחגיגה.

הציור מרשים, השיר גם.

הכותרת בדם ויזע מתאימה יותר לחוק הנאמנות הגזעני

ולא למלחמות שכבר היו ועוד יהיו.

וצאצאיהם הכתומים ממשיכים לקדם תפיסה דומה

ימנים, אוהבי הארץ, הכיבוש משחית! הוא רע גם לכם. מתי כבר תפנימו?

השיר הוא יותר סטירת לחי מצלצלת מאשר שיר. בכל זאת לכל המלעיזים, אין כל צורך באויבים, כשאנו מכלים את כוחותינו בכל החזיתות. שמעון פרס יצא בהכרזה "זמננו אוזל..." שוב, זה לא עבורם, זה למעננו.