אכן מדובר בספר מעולה.
אולם חסרה למעלה התיחסות לאירוניה ולחוש ההומור המיוחד והנדיר של ברנהרד! הוא כותב במין סגנון כאילו מפגר ואובססיבי אך בעצם מסתבר, בהדרגה, לא מיד, לקורא, שהוא שפוי ושיש מקצב סמוי, מושך לב ומצחיק בכפיתיות המעושה הזאת.
ראוי להזכיר גם את ספרו הזעיר המצויין: "אחיינו של ויטגנשטיין" - עוד פנינה מפרי עטו, ספר שהופיע בהוצאת עם עובד.