הוא תאריך מוכר למקבלי הקצבאות, אנשים שלרגע קט חולמים שהנה אוטוטו הם יוכלו לצאת מן המעגל ההוא אליו נקלעו. שאולי באותו היום תמלאנה הצלחות והחלב יזרום ...
אולי גם להטל בבקעי המרכז המסחרי.

תאור עוני מבלי לצעוק. דרכו האופיינית ואוהבת האדם של המשורר הגדול הזה.

תודה

חובה לדבר מהלב, ולכן ראשית אני חייב לציין שגם בשבילי  העשרים ושמונה לחודש הוא יום גדול אך עני במיוחד. כמשורר אני רואה בשיר זה רגש אמיתי שמצליח להעביר את הזעקה והעוני, אך חובת המציאות היא לקחת את הרעיון הרוחני ולתרגם אותו למאבק רציף ומתמשך, בדרך למדינת רווחה אמיתית.

איך הגענו לאחר אלפיים שנות גלות למציאות יהודית ישראלית עגומה שכזאת. חובתינו כאנשי רוח להניף את הדגל, ולצעוד קדימה במלחמה על חרותינו ומצפונינו החברתי.