עשרים שנה הייתי מורה שיקומית ואח"כ גם מורה תומכת לעיוורים ולקויי ראייה ומדריכה למורות המשלבות בכיתותיהן עיוורים . במסגרת עבודתי הכרתי את עדי כשבקרתי בבית הספר שבו היה משולב ואני יכולה להעיד שהוא ובעל יכולות גבוהות מאוד ובין העיוורים שהגיעו להשגים יוצאי דופן .
את המקצוע שלי כמורה לעיוורים רכשתי בעקבות התעוורותו של בעלי שנפגע פעמיים כהולך רגל. לראשונה כצלם עתונות בכיר שעמד בשולי הדרך נפגע והתעוור על ידי נהג שנרדם וסטה ובשנית, אחרי שנים רבות, על ידי נהג שדבר בטלפון כשבעלי חצה במעבר חצייה עם כלבת הנחייה שלו. (היו לו שלושה כאלה, בזה אחר זה, וכשלא יכול היה לטפל עוד בכלב בלעדית בעצמו הוא חדל להחזיקו).
ההנחיות שקיבל בעלי בטיפול בכלבי הנחייה שלו היו שרק העיוור מטפל בכלב וזאת כדי להוות אוטוריטה בלעדית כלפיו וכדי להשיג את נאמנותו המוחלטת. המטרה היא לקבל כלב שיציית לפקודות העיוור ורק לו בעת הליכה ללא סטיות. גם להובלת הכלב לעשיית צרכיו צריך להיות אחראי העיוור בלבד. כמובן שגם מזון, שהוא הגורם הדומיננטי בקשר כלב/בעלים, צריך להנתן על ידי העיוור בעצמו.
בכתבה מצאתי כמה תאורים שבית הספר לכלבי נחייה לא היה נותן להן את ברכתו, בכל אופן לא בית הספר הטוב ביותר להתאמה ואמון של כלב לבעליו בארצות הברית, שבו קיבל בעלי את הכשרתו. ילדים שעוזרים להוציא את הכלב, ליטופים ומשחק עם הכלב וכדומה. אמנם בארץ נכנעו לכך שכאשר הכלב הוא לא בעבודה ניתן גם להשתעשע אתו אבל ככל שמפחיתים בכך - איכותו של הכלב ותפקודו יהיו טובים יותר. כפי שעדי ערך פעולות הסברה מבורכות בנושא: איך מתפקד אדם עיוור ואיך ומתי ניתן לסייע לו - כך רצוי היה לערוך פעולות הסברה מטעם בית הספר לכלבי נחייה לכלל בית הספר כדי להנחיל את האסור והמותר ביחס לכלב. דווקא בבית ספר שבו ילדים רוצים ללטף ולהשתעשע, דווקא שם צריך ללמד את הגבולות.
אשמח לקבל הודעה על תגובות לכתובת המייל שלי
yael.ulmar@gmail.com הייתי שמחה מאוד גם אם תגובתי זאת תועבר לעדי נתן או שאקבל את כתובת המייל שלו.
חדשות וכתבות 
