גם לבן שלי יש לפעמים התקפי זעם בלתי מוסברים, כשאני לוקחת אותו על הידיים, מחבקת ומדברת אליו בקול רך ונעים ושטופת את פניו הוא נרגע, איך אפשר לתת לילד לבכות מבלי לעשות כלום ולהגיד לו כשתירגע !!! נכון, יש מקרים יוצאי דופן, אבל עדיין אני בדעה שצריך לחבק.

מצטערת, אולי אני אמא לא טובה, אולי אני לא מגיבה נכון, אבל אצל האוצרות הפרטיים שלי (השניים הגדולים, השלישי רק עכשיו מגיע לגיל) אני זוכרת היטב התקפי זעם ו"דווקא" שנמשכו חצי שעה וצפונה.

כזה שרק ירגיע לכמה דקות וזהו?
בזז בזזז ונגמר בלי בלגן - למי יש כח באמצע הלילה להרגיע את כל הצרחות האלה? תנו לי שוקר!

סרט אנימציה של דקה מקוריאה

http://www.youtube.com/watch?v=lVbe3ijx7g4

יותר טוב וכל להתמודד עם רודן הקטן.זה לא צריך לכאוב , אבל צריך להמחיש שאתם כואסים אליו ולא כדאי לו להמשיך בזה.

בקיצור מצב נורמלי של ילד נורמלי רק בגן כל הזמן מבקשים לעשות איבחונים על כל דבר שאין להם שליטה עליו. גננות נמאסתם תתחילו לעבוד ולתת גבולות. ילדים יודעים יופי לנצל מצבים גם אתם ההורים תציבו גבולות ויהיה קצת שקט.

וזה מידת שיקול הדעת שהכותבת מייחס להורים בבחירה על מה להתעקש (למשל ללבוש מעיל) ומאילו התנהגויות להתעלם ולהמשיך כרגיל.

הרבה מאד הורים נקלעים למאבקי כוח מיותרים עם הילדים שלהם בדיוק בנקודה הזו. הורים מתעקשים עם ילדהם הרבה פעמים על נקודות מיותרות, והעניין הופך להיות פרנציפ עבור ההורה, בדיוק כמו עבור הילד עצמו ואז כבר חרגנו מגבול הטנטרום ועברו לממלכת הפרנציפים, שם העיקרון של "אתה תשמע לי ותעשה כדבריי" הופך להיות משמעותי יותר מאשר חשיבות הדבר שעליו מתעקשים עצמו (ללבוש מעיל למשל). זה פתח להמון מלחמות מיותרות בין הורים לילדים, מפני שהורים גם מגיבים ריגשית להתקף של הילד ונכנסים גם הם לסחרור ריגשי שמונע מהם לחשוב באופן רציונלי על מה שהם רצו שהילד יבצע. תבחרו את המלחמות שלכם בחוכמה, תצפו מראש התנגדות, ותחשבו האם העניין הזה שאתם בוחרים להתעקש עליו מחזיק מספיק מים בכדי שתמשיכו להתעקש שהילד יבצע אותו עד להשלמת המשימה.  משהו שהוא רק בגדר הדגמת הכוח שלכם והיכולת שלכם לגרום לילד לבצע את מה שאמרתם לו לבצע, לא יחזיק מים לטווח הארוך, ובטווח הארוך ההורה יהיה זה שישבר וידגים התנהגות לא עיקבית והתנהגות עיקבית היא מפתח בחינוך נכון.

 

 

אם כבר הבאת את עצמך לקרוא את הכתבה הזו, תנסה ללמוד ממנה משהו ולא להגיב כמו אידיוט. תמשיך להשפיל את הילדים שלך בגיל שנתיים והם יגדלו להיות אידיוטים כמו אבא שלהם שלא מסוגל אפילו לכתוב טוקבק עלוב בלי 100 שגיאות כתיב.

 

איזה שטויות, איזה הכללות, עוד מעט והורה לילד בלי התקפי זעם פסיכיים יחשוב שהילד שלא לא נורמאלי.

 

כל-כך הרבה הכללות, באצטלה של אבחון מדויק וספציפי.

 

ואיזה הורה יכול לנהוג כך, כמו מכונה קרה ובשליטה מוחלטת, בחייכם, גם אנחנו בני אדם. אז נכון, אצלנו "האונה הקדמית" כבר מפותחת, ומן הסתם לא נגיב בהשתוללות, אבל יש מצב שנהיה מעט יותר אמוציונאליים מהמתואר כאן - וזה עדיין בסדר גמור! (עובדה, אני כזאת וגידלתי ילד די נורמאלי, אם תשאלו אותי).

 

יש ילדים עם טמפרמנט רגוע, יש ילדים סוערים, יש ילדים עקשנים, יש ילדים ותרנים ויש ויש ויש, "הוראות ההפעלה" האלה הם שטות אחת גדולה!

 

הורה אינטליגנטי אמור להבין בתחום הפסיכולוגיה עד כמה שהורה שאיננו איש מקצוע צריך להבין, להפעיל את ההיגיון שלו, בלית ברירה מן הסתם ייכנס אלמנט הרגשנות/אהבה/אישיות כזו או אחרת של ההורה, ויצא משהו שיגלגל את כל המשפחה הזו הלאה.

 

 

הטובה - בערך בגיל 6 זה עובר

הרעה - בגיל 12 זה חוזר בריבית דריבית!!!

 

הילדה שלי בת 13 והתקפי הזעם שלה לא היו מביישים אף ילד בן 3!!!!

 

 

צרחה ויללה ליד השולחן, קמה לסלון התיישבה על השטיח ביללות מגעילות.

התעלמנו.

היא דרשה חיבוק ונשיקה והתעלמנו כי ממש לא בא לנו לחבק ולנשק את הדיקטטורית.

אחרי כמה דקות היא חזרה לשולחן בזחילה (ממש זחלה), התיישבה על הכיסא והתחילה לאכול כאילו כלום.

אחרי האוכל הלכה לשחק כמו תמיד.

וזהו.