כל החכמים למניהם שאת שמם מעטרים כל מיני תארים בכלכלה ובתורת ההון הם כניראה אנשים שרוצים מאוד להתחכך עם שועי ארץ ולמצוא חן בעיניהם ועל כן הם מגמדים מאוד את הנזק הכלכלי-חברתי שנגרם עקב השכר המפוצץ של הבכירים.
האם לא ברור שמחירם של מוצרים ניקבע עפ"י עלויות המוצר? האם לא יוצא מכך שחברות אשר עלויות השכר שלהן כ"כ גבוהות נאלצות, מן הסתם, להעלות את מחיר המוצר כדי להשיג את העלויות שהיו להן בייצורו, האם שכר הבכירים אינו ניכלל בהוצאות אילו? האם לא יוצא מכך שאנו נאלצים לשלם מחיר יקר יותר עבור אותם מוצרים.
האם דרישות השכר המופלגות שאנו חווים בימים אילו (עובדים סוציאליים רוצים להכפיל את שכרם, הרופאים רוצים להעלות את שכרם ב-50 אחוז נוספים) אינם תולדה של עלות מחייה יקרה יותר במשק -עקב העלויות הגבוהות של המוצרים -עקב שכר מוגזם לבכירים? האם לא נוצרים פערים חברתיים מזעזעים בין מנהל לבין הפועל הפשוט שאינו מרוויח ולו 10 אחוז משכרו של המנהל? האם הוא עוור או חרש? האם הוא אינו ממורמר ועצוב מהחלוקה הכ"כ לא צודקת בהכנסות של אותה חברה שמנצלת אותם לצרכי כיסם של הבכירים? מה יכול כבר היה לקרות עם בכיר היה מוותר על 30 אחוז משכרו כדי להוסיף לפחות עודה 20 אחוז לשכרם של כל הפועלים באירגונו? האם הוא היה אוכל פחות טוב, הילד שלו לא היה זוכה למחשב בבית, הבן האמצאי שלו לא היה מקבל מכונית? הוא רק היה מוריד בצורה מאוד מינורית את השקעותיו ההוניות הבלתי ניגמרות והרי אמרו כבר חכמים שבתכריכים אין כיסים.
איפה הבושה, איפה החמלה, מאיפה הנהנתנות הבלתי מובנת הזו?
נוצר מצב שלפועל אין כלל חשק לעבוד, הוא רואה את העליבות של משכורתו ורואה את השששמן הנהנתן שמעליו ומתחיל ברחמים עצמיים ותחושת מסכנות בלתי פוסקת.
חאלאס, רדו לעם וחידלו מהעיוות המגעיל הזה שאוכל בעמינו כל חלקה טובה.