יש ספר שקוראים לו נחיתה קשה, זה ספר שמתאר התמודדות של לקויי למידה בקליטה לעבודות שונות. זה מאוד יכול לעזור. הסופרת היא חוקרת בתחום. קוראים לה עמלה עינת.

גם אני בעל לקות למידה, מבית ספר יסודי אני זוכר שהייתי מעופף, לא מחובר לשיעורים, לא יודע על מה מדובר כלל. גם היום לאחר 20 שנים למרות שניסיתי הרבה מאד שיטות וטיפולים גם ריטלין עדיין ניכר בי לקות הלמידה והפרעת קשב וריכוז. הדבר גרם לי לפיטורים מהרבה מקומות עבודה שניסיתי להחזיק בשיניים ולא עזר.  אני מסכים עם הכותבת שאין להתייאש, מקומות העבודה שבהם התנדבת סייעו לך מאד למרות שזה היה ללא קבלת שכר אבל כן עם קבלת תגמול בלתי חומרי ועם כלים להתמודד בחיים.

מה שאני בא להגיד זה שהמדינה צריכה לסייע לאנשים כאלה גם במקומות עבודה ולא רק בלימודים. צריך ליצור מקומות עבודה שייתמכו ע"י גוף ממשלתי כמו התמ"ת ושיצרו סביבת עבודה תומכת ללקוי למידה. יש המון חבר'ה מוכשרים לאללה ואף אחד לא מצליח להוציא מהם את היכולות האמיתיות שלהם. נכון, בשורה התחתונה חשוב לעסק הרווח, ההכנסות ולא בא להם להתעסק עם אדם לקוי למידה. אבל בטווח הארוך זה הפסד של המדינה. המדינה השקיעה משאבים לעזור לחבר'ה האלה לסיים לימודים, תואר והכל עם כל מיני הקלות אבל לא משכילה ליצור עבורם מקומות עבודה מתאימים ורווחיים. התוצאה: החבר'ה מוצאים את עצמם בעבודות זמניות, חלק בהתנדבות, או עבודות שלא מתאימות להשכלה שלהם, או מובטלים למרות שיש להם אפילו תואר ביד - תוצאה אבסורדית.

במציאת תעסוקה הולמת  ואת כל הטוב שבעולם.

מי שיפספס אותך,פשוט יפסיד.

לכולם עוזרים לנכים למפגרים לחולים אבל אין שום גוף שעוזר לחברה האלה הם לא נקלטים בשום עבודה קשה להם גם בלימודים ואין שום גוף שיכול לעזור להם לא מבחינת לימודים באוניברסיטה לא מבחינת עבודה ולא חברה אנא אם ילדיכם נמצא במצב זה שיקום אדם חזק עם קצת אמביציה ויכריז יש עמותה העוזרת לחברה האלה ישנם בחורים ובחורות בגיל 30 והלאה זה מאוד קשה להורים זה קושי שאין לתארו במילים הם מתוסכלים מסוגרים ללא חברה החברה רעה ואנו ההורים חסרי אונים אנא עזרו לילדים אלה

אמא שלך סיפרה לי על עבודתך המדהימה וכעת אני גם זוכה "לפגוש" את חוות הדעת שלך. המון בהצלחה בדרכך. מקווה שאכן תצליחי להשפיע ולעזור לאנשים נוספים בעלי לקויות. כולי תקווה כי גם מעסיקים יהיו קשובים לך ויתנו את ההזדמנות כזו גם לאנשים נוספים בעלי לקויות ולא יחששו מהניסיון.

אני מאחל לך כל הטוב שבעולם.

גם אני לקוי למידה עם הפרעה קלה.

לא רצו אותי בשום מקום.התנדבתי (לא אפרט איפה?) ראו שאני טוב ומסור

לעבודה ואחרי חצי שנה קיבלו אותי לעבודות משרדיות ומינהלה.

היום אני מאושר ואני יודע שגם אוהבים אותי בעבודה.

בהצלחה ואסור להתייאש בחיים.

יש עדיין אנשים טובים שיש להם סבלנות ומסירות ומוכנים לקבל אותנו.

למזלי באקדמיה כן מתחשבים בבעיות הללו - אם זה תוספות זמן במבחנים, דפי נוסחאות מורחבים יותר, ליווי חונך וכד'.
הבעיות שלנו לא צריכות למנוע מאיתנו את חלומנו.
בתור מדריך כושר אני יודע ורואה שיש הבדל בין אנשים שרוצים לפתח את גופם - אלה ש"קיבלו" גנטיקה טובה לתחום ואלה שלא.
אז זה לא אומר שאלה שלא התברכו בגנטיקה טובה מרימים ידיים ולא מפתחים את גופם, אלה פשוט הם עובדים הרבה יותר קשה בשביל לראות את אותם תוצאות של אלה שהתברכו.
בצורה זו אני פועל גם בתחום הלימודי.
לא נעים לצאת מהרצאות ללא ידע כי ההרצאות הן בקצב מהיר, אז אני יודע שעלי לעבוד קשה יותר בבית בשביל ליישר קו עם כולם.
עלינו להכיר בעובדה שעלינו להתאמץ קצת יותר מאחרים וזאת תהיה הארובה להצלחה שלנו.
בהצלחה לכולם :)

מהכרות אישית עם נושא לקויות למידה, אני מחזקת את ידייך. את נהגת בחוכמה -

התחלת בהתנדבות, הוכחת יכולות, והתוצאה חיובית. תמשיכי במאמצייך, זה משתלם.

הגיע הזמן שמישהו ידבר  גם על הקושי של בני 50 פלוס למצוא עבודה ולא מצליחים

 

מערכת אינטרנטית!

בבית שלך

בקצב שלך

עם מאמן אישי משלך - שחוזר עם תשובה תוך 24 שעות!

לכל הגילאים, כולל ילדים.

www.mindri.co.il

בגלל הלקיות עברתי הרבה מאד סבל. לא יכלתי ללמוד את המקצוע שרציתי. אני גרפיקאית מוסמכת עם הרבה תעודות הוקרה אבל התחום שרצילי ללמוד זה מנהל עסקים... לא מורה לא גרפיקה. מנהלת. איך אני אהיה מנהלת אם אני לא מסוגלת לעשות חישוב אחוזים פשוט בראש? איך אנהל משא ומתן בצורה כזאת?? יצחקו עלי.. למה הראש שלי לא כמו של כלום?? למה?? תחשבו מה זה להיות מפוטרת כל הזמן!! רק כי את חולה ב" לקות למידה"

לי לא היה את המזל הזה בחיים , פעם היו משאירים כתה ילדים שלא הצליחו בבית הספר. הם קראו להם עצלנים . אני לא הייתי עצלנית אהבתי ללמוד אבל לא הייתי כמו בור סוד שלא מאבד אף טיפה. לא יכולתי לזכור דברים והייתי נכשלת . בחשבון לא הצלחתי להבין את החומר ובזכות הגורל הטוב שלי הצלחתי למצוא עבודה שמכבדת אותי ואני מרוויחה , אבל אני שמחה לשמוע שהיום מבינים שיש אנשים שהם קצת מתקשים בלימוד ונותנים להם עוד קצת אפשרות , מתחשבים בהם ולא כולם צריכים ללכת ללמוד תפירה או לעבוד בניקיון . היתה לי שפה יפה , כתבתי וציירתי נהדר ולכן לא השאירו אותי כתה . עליתי כל שנה עם הילדים אבל תמיד נשארתי מאחור מזדנבת , לא הבנתי הרבה דברים ותיכון לא יכולתי לסיים , אפילו בגרות אין לי . הדמעות עדיין זולגות לי כשאני חושבת ששפר עלי גורלי והצלחתי למצוא עבודה ולהתפרנס בכבוד .

יעל, כל הכבוד. כתבה מאירת עיניים, וניתן ללמוד ממנה על דרכי התמודדות והצלחה.

מחכה לקרוא את ההמשך. יעל.

 

 

מרגש לקרוא איך את מציבה מטרות ומגיעה אליהם. למרות הקשיים אפשר לראות שיש לר בטחון בסיסי בעצמך , מוטיבציה ויכולת כתיבה נהדרת. שגם מתבטאת בבלוג שלך. נראה שאת בדרך הנכונה... רחלי מנוביץ

יעל, נהניתי מאד לקרא את הכתבה האותנטית והמחזקת, שמשקפת גם את כושר ההתמודדות שלך וגם כישרון כתיבה ניכר. זה בא לידי ביטוי בכתבה ובכלל בבלוג שלך, עובדה שגם ynet הבחינו בכך וזה בפני עצמו הישג..

רק   לא  ללכת  ללשכת  תעסוקה.  מה  שהולך  שם  הפקרות  ושחיתות.   פקידים  סתןמים  ועלובים.  ישבתי  מול  פקידה  לשאול  על  עבודה  צחקו  עלי.  כל  כך  נפגעתי  שיתר  לא  דורכת  שם.   בושה  למדינה  עם  משרד  כזה.

בחורה מקסימה חכמה ואמיצה

שופעת חוש הומור

מהיכרות אישית בעבודה בספריה בגני תקווה

בהצלחה