לפעמים כשאנחנו גדלים אנחנו מבינים עד כמה הורינו פגעו בנו בילדות שלנו. כמה הם הגבילו אותנו בהתפתחות. כמה המרד שלנו בהם היה פריצה של גבולות הבערות וניסיון להיפתח לנאורות... תמיד אנחנו, כהורים, בטוחים שאנחנו צריכים להגן על הילדים שלנו מהכל... אני יכול רק לקוות שהילדים שלי מרגישים חופשיים יותר להיפתח לעולם, עם כל כמה שהוא אכזרי ומגעיל לעיתים, ולדעת להתמודד עם הטוב והרע בו. אני מקווה שכהורה אני מספק בידיהם את הכלים האלה, כלים שסופקו לי רק חלקית על ידי הורי שלי (שהיו מגוננים מדי בהתחלה ובשלב כלשהו התרחקו עד מאוד).
אכן, גם אנחנו צריכים לסלוח להורינו, אבל רק אחרי שסלחו לעצמם.
תודה, שחר.

שחר יקרה,

הבחנת בדקות קורעת כמה שונה יכולה אמהות להרגיש.

תודה כי הזכרת לי,ממש באקראי, כמה אוהבת וחומלת אמי, אותי ואת הוויתי ואת הטוב והפחות שבי. מסתמן כי לא התמזלו כך כולם.התברכת ביכולת להרחיב את הלב במילים שלובות.ריקוד מבורך.

ובזכותך אמי שמעה מפי מילות אהבה ותודה, בלי תפאורות מרהיבות של מחלקת אונקולוגיה ושאר מיני הבלחות החיים.

 

תודה .

זה דוקא מכתב די נקמני, שבהחלט לא ישלח את האמא לעולם הבא בנפש שלווה.

נוגע לכול אחד מאיתנו בילד הפנימי שלו. מרגש.

כהרגלך בקודש יקרה ,כתיבתך מעוררת קינאה (חיובית כמובן) מרגשת ואינך מפחדת לעמוד מול הקהל ולשבור את המיתוסים שכולנו בחיים בתוכם .

אהבתי.

עוד פעם זאתי?

כמובן על הכתיבה המרגשת והמדוייקת- אין מה להוסיף. את כותבת נפלא. הנושא והתובנות שנורים כל כך במדוייק- הם אלה שמעוררים תהיות ומחשבות. אני אבל חושב  שאהבת ילדים להורים אינה  בלתי תלויה. יש הרבה מדי גורמים- כמו אלה של אלונה למשל- ואפילו "פשוטים" יותר שמשפיעים על אהבת הילדים. אני מכיר לא מעט מקרים בהם ילדים "מחקו" את ההורים. הכאב הבלתי נמנע -כמו זה של אלונה- הוא הבלתי תלוי באין אהבה, לא האהבה. לעומת זאת אהבת הורים לילדים היא בלתי תלויה. וגם אמא של אלונה אוהבת אותה ורוצה בטובתה. רק מה- דרך העיניים שלה וללא פשרות. והורים- כמו כולם- עושים טעויות שיתכן והורסות את אהבת הילדים. אבל הם עשו מה שהם יכולים. וכמו שכתבת- גם ההורים הם ילדים של מישהו. וגם הם קורבנות של משהו. הם לא אשמים. הם עשו מה שהם יודעים. אני מדבר כהורה, ויודע שאני עושה טעויות שעולות לי בהרבה דמעות כאב, כי גם אני "תבנית נוף הולדתי" וטעויות הן חלק ממה שאני. מרגש ביותר!