הקטע הנשי שהטור כאן מנסה לטפח, בנוסח "אני מתפשרת אבל אני שווה יותר", ממחיש את היכולת הבלתי נדלית של נשים לברוח מבחינה וביקורת עצמית.
כי נק' המוצא צריכה להיות, שקודם כל, אם את שם, במערכת היחסים שהתפשרת עליה, לשיטתך, אז נכון לעכשיו לפחות, זה מה שאת וזה מה שאת שווה. זה חלק ממך וזו הבחירה שלך. קחי עליה אחריות.
זה שאת מרגישה שהתפשרת, לא עושה אותך שונה מאף אחד אחר שרוצה גם הוא את הכי טוב.
אז נא להפסיק לקשקש, ולקבל שמה שאת מעדיפה להציג כלפי חוץ לאחרים, ולאזנייך גם, כ"פשרה", היא המציאות שלך שאת יצרת, את אחראית עליה ולכן במובן מסוים היא גם מתאימה לך. היא חלק ממך וחלק ממה שגם טוב לך.
להגיד "אני במערכת יחסים של פשרה" זה לברוח.
לברוח אל הרחמים עצמיים, אל העידוד של "החברות" שתמיד יגידו לך שאת שווה יותר, וגם: זה עשוי לפגוע בפרטנר שלך, שאיתו, לתחושתך, התפשרת.
איך הוא אמור להרגיש? איך את היית מרגישה אילו היית יודעת שהפרטנר שלך חושב שהוא התפשר לגבייך?
ואולי הוא באמת קצת התפשר לגבייך, מושלמת שלי? לא... מה פתאום! אין מצב.
כעקרון, אף אחד לא מנע ממך למצוא את מערכת היחסים שעליה לא היית אומרת שהתפשרת עליה. אבל זה מה שבחרת. אז נאשים את ההורים, את הילדות, את הפרטנר ואת מי לא?
את מי לא? את עצמך, כמובן. כמה נוח.
את לא "מתפשרת" במערכת יחסים. מערכת היחסים הזו, היא את.
להגיד על עצמך שאת "מתפשרת", אם תרצי או לא, זה בריחה למקור אחר לסיבה שאת במערכת היחסים הזו ולתדמית חלופית שלך שבנית, שלא עמדה במבחן המציאות, שאולי כלל אינה נכונה, או אינה מתחשבת בעוד צדדים שלך.
להגיד על עצמך שאת "מתפשרת" זה התכחשות לעצמך, מהמציאות שאת חלק בלתי נפרד מהיצירה שלה, ומלקיחת אחריות למצבך.
ייעוץ 
