רוב הנאמר מדוייק, תמונה מס. 3 אינה עגלה להובלת דאונים אלא מגלל (וינץ׳) להמראת דאונים על ידי משיכתם בכבל פלדה הנגלל, בגובה של כמאתיים מטר הדאון היה משתחרר מהכבל ודואה חופשי.

מטוס ה- "דה הבילנד מוסקיטו" (יתוש) היה מטוס קרב הפצצה בריטי, ששימש את חיל האויר המלכותי הבריטי לתקיפות של מטרות של הגרמנים. ייחודו היה בהיותו מטוס דו מנועי, שרובו נבנה מעץ, דבר שהוזיל את עלויות ייצורו. מהירותו הייתה גבוהה באופן יחסי ולכן ניתן היה להשתמש בו גם לטיסות של סיור וצילום ולא רק כמטוס קרב- הפצצה. הוא היה יכול לשאת פצצות ולהגן על עצמו ממטוסי אויב באמצעות תותחים שהותקנו בחרטומו.

משנת 1940 שימש מטוס זה את חיל האויר המלכותי הבריטי, אך עם המעבר למטוסי סילון לקראת סוף המלחמה ולאחריה, מטוסי הבוכנה פינו את מקומם בהדרגה למטוסי הסילון.

לחיל האויר הישראלי היתה טייסת אחת או שתיים של מטוסי מוסקיטו מלאחר תום מלחמת העצמאות ועד קצת לאחר מבצע קדש, אז פינו את מקומם למטוסי הסילון.

אגב, בשנת 1953 רכש חיל האויר הישראלי שני מטוסי אימון סילוניים בבריטניה מדגם מטאור 7 (דו- מושביים) ולאחר מכן טייסת של מטוסי מטאור 8 , שהיו מטוסי הקרב הסילוניים הראשונים בשירות צה"ל.

סגן אליעזר חזן, טייס חיל האויר, התרסק עם מטוסו מדגם מוסקיטו בנובמבר 1953 והוא בן 21 במותו. הוא היה נער שהצטרף לשורות האצ"ל, ואף על פי כן גוייס לחיל האויר ושירת בו כטייס.

סא"ל (מיל') אורי ביהם היה מטייסי התובלה הותיקים ביותר בצה"ל, והוא אף השתתף בהצנחת הצנחנים של גד' 890 במיתלה באוקטובר 1956.

כמדומני הוא הטיס מטוס דקוטה (C47) שממנו צנחו הצנחנים לתקיפה במיתלה. אורי היה בנו של אדריכל ידוע שבנה בתים רבים בחיפה של שנות ה-30, ה- 40 וה- 50. אורי עצמו, שהיו הוא כבר מעל גיל 80, היה מהנדס בניין ולאחרונה אושר לו באיחור רב תואר באדריכלות, על אף שחסרה לו רק בחינה אחת לסיום התואר. יש לו גם תואר שני בשמאות מקרקעין מהטכניון ובנו מכהן גם הוא כפרופסור בטכניון. אורי עצמו המשיך לשרת שנים רבות במילואים וגם המשיך בעבודתו  להפעיל את משרדו של אביו, שעלה מצ'כיה בשנות ה- 30 וגר בחיפה.

אני זוכר משפחת פילוסוף מחדרה, אך לא היכרתי איש מהם אישית.  

אני זוכר את קלוב התעופה בחדרה. פעם אחת ביקרנו בו בביקור כיתתי, ואכן שם ראינו דאון, ששימש את חניכי הקלוב בשנות ה- 60.

שניים מחברי לכיתה בתיכון חדרה היו פעילים בקלוב התעופה בחדרה בטרם גיוסם. אחד מהם המשיך לקורס טיס, אך לא סיים. פגשתי אותו גם בעת שירותי בבסיס. לצערי, אותו חבר נספה בדמי ימיו בתאונת דרכים לפני כ- 35 שנה, כשהוא משאיר אחריו אישה וילדה. השני למד באותה האוניברסיטה שבה גם אני למדתי בראשית שנות ה- 70, אבל מאז לא נפגשנו.

קלוב התעופה בחדרה היה מאוד פעיל באותן השנים והיו בו חניכים לא מעטים. טובי הנוער של אז.

מה קרה לך ?!

חייב להוריד את גובה הלהבות... העמלקים  לא יבדילו בין מזרחיים לאשכנזים...!!!

יש בעיות לא פשוטות לפתור,ואין טעם לפלג ולזרוע שינאה !

ב 1953 השתתפתי בקורס דאייה על וורונות בגדנ'ע אויר בשדה דב.הייתי בן 15.אפילו רסקתי אחד .ב 1954 עברנו בשדה דב קורס טייס . היו זמנים.היום נשארו רק צלקות וזכרונות.

שלום,
יפה הכתבה ויישר כח.
תיקון טעות :
הצילום של "מיכל אריזה לדאון מפורק" אינו כזה.
זה הוא ה-ווינץ' המפורסם שבו מנוע ותוף לכבל פלדה לשם משיכת דאונים להמראה.
מעולם לא היה בגבעת המורה, אלא בחיפה בשדה התעופה לשם הפעלת דאונים בשנת 1949.
אני הוא זה שהפעיל אותו שם וגם אח"כ בשנת 1950 בשדה דב בקורס דאיה למתחילים בחפש הגדול .

קורסי הטייס בכפר ילדים החלו כאמור וככתוב עוד באמצע שנות השלושים.

 

חלק מן הדמויות היו בהמשך נדבכים חשובים בתעשייה האווירית. אזכיר כמה מהן שהיו  אף בתקופה שבה אבי המנוח הדריך טייס בכפר ילדים. ואשר מצויים באלבומי התמונות שלו בתקופה ההיא 1938. 

 

ד"ר אמיל פוהרילה פורן לימים ממתכנני מטוס הערבה בתעשייה האווירית.

אורי בראייר שלימים הפך למפקד בית הספר לטיסה בחיל האוויר.

 

כיצד הוטסו הדאונים וכיצד הוזנקו? הדאונים נגררו לגבעת המורה בעזרת עגלה שגלגליה היו גלגלי אופניים או אופנוע.  אחר כך חוברו למיתר גומי מעין רוגטקה, וזו ירתה את הדאון.

 

היו גם התרסקויות. וגם היו נשים חברות הגנה שלמדו דאייה בקלוב התעופה.

 

ספר מעניין בנושא הוא מחלקת הטייס של הפלמ"ח מאת עודד מרום בהוצאת עמותת חיל האוויר.

 

מאחר והתקופה הייתה זמן המאורעות (1936-1939) הגנו על עצמם הדואים בעזרת רובה צייד דו קני או חד קני שנקרא בערבית ג'יפט. רובה זה היה חוקי וליגאלי.

 

טייס הנסוי הראשי של חיל האוויר והתעשייה האווירית דני שפירא החל את דרכו התעופתית בשנת 1942 כמדומני בקלוב התעופה של כפר ילדים.

 

 

בתמונה 19, הרביעי מצד שמאל זה סבא שלי!!!!
מרגש!!!

חברים יקרים, גם הכתבה וגם התגובות שלכם ריגשו אותנו מאוד, אכן לקלוב התעופה בחדרה, מקום חשוב בהתפתחותו של חיל האויר הישראלי, עד כמה שזה נשמע הזוי לחלק מכם.

קלוב התעופה חדרה, חי ונושם ומצמיח מידי שנה אלופים חדשים, טייסים ונווטים, ואלופי הטסת מזל"טים.

כתבה זו תרד בקרוב מ-ynet, אני מזמין אתכם להמשיך את הקשר באתר האינטרנט של קלוב התעופה חדרה בכתובת: www.club4u.org.il  וכן בדף הפייסבוק שלנו, רישמו: קלוב התעופה חדרה.

 

ושוב תודה על הברכות (לא בהכרח אלא שרשומות כאן כ"תגובות")

קורס הדאיה בגבעת המורה היה חלק מהמאמץ להקים זרוע תעופתית לישוב העברי בארץ ישראל.בראש המאמץ עמדו בן יעקב ודב הוז שיסדו את חברת אוירון כחברה אזרחית כלפי הבריטים אך גם עם הבנת הצורך לבנות כח אוירי עתידי. שניהם ניספו בתאונת דרכים ב 1940. קלוב התעופה שפעל בכפר ילדים היה קלוב ספורטיבי ביסודו אך בשנת 1939 ואילך נקראו בני העמקים ללמוד שאיה מתוך מגמה שהטובים ביותר ימשיכו לקורס טייס מנועי בלוד.במסגרת זו כ 150 בני העמק למדו תעופה ודאיה כשהמרכז היה באפיקים. חבר בית השיטה מורדכי הלוי שהיה פלאו ומכונאי עבר את שלב א בכפר ילדים עם דאון chika שהובא מפולין באימוניו לשלב ב נהרג עת התרסק הדאון בסיבוב השלישי. עמו היה גם דני שפירא 1941. בנו נולד לאחר מותו והוא הוכר כחלל ההגנה. בנוסף בבית השיטה למדה הטייסת הראשונה של הפלמח דיתה פרח שתזכה לחיים ארוכים. ניסיתי להעיר מעט את העבר למען עתידנו המשותף בארצנו.

חניכי קורס הדאיה בצילום מחזור ליד דאון אולמפיה. הראשון מימין הוא בן דודי אהרון  קאופמן כינוי געתון שנפל בשנת 1955 עם מטוס לים משדה תעופה שדה דוב.מראשוני הטיסים עוד מתקופת הפלמח.ראה בספר הפלמח וארכיון חל האויר של צ.ה.ל.

רב סרן אהרון קאופמן כינוי געתון ז.ל. היה מפקד שדה דב ונפל עם מטוסו לים ליד שדה דב.