האם אובדן בית המיקדש ,המדינה והגלות (אומנם לפני אלפי שנים) אינו ארוע מחריד בפני עצמו?

בנוסף הכתבה לא ניסתה להשוות בין קטסטרופה אחת למשניה, אלא רק לדבר

על עוצמת הזיכרון.

אני חושב שמשום מה אנו מתייחסים לתשעה באב כארוע דתי בעוד שהוא מסמל

לא רק את אובדן המיקדש אלא גם תחילת הגלות.

אני אופטימי מאד, או שוגה באשליות...

כבת לחברה הדתית לאומית- אני מסכימה עם דברי הכותב, למרות שאני מודה שעד כה אכן חשבתי שהצום מעיק. עכשיו, כשאצום, תהיה לזה משמעות אחרת

שאותה לא צריך לחפש הרבה.

רואים אותה כאן בתגובות של המאמינים והלא מאמינים באלוקים.

האם אין עלינו לכבד את אמונתו של הזולת?

אני חילוני גמור אך לדעותיי אין בהן כדי להשפיע על אחיי הדתיים.

אחים אנו באשר אנו,ולמי שלא זוכר את העבר כנראה לא יהיה עתיד.

האמת הלא מוכחת היא שאנו כאן חיים במדינת ישראל היא מדינת היהודים,חופשיים לעשות כל העולה על רוחנו,עם חינוך,בריאות וכו' שהרבה מדינות עם "ותק" גדול מאתנו לא הגיעו אליו.אני גאה במדינתי!!!

וכן חבריי החילונים - הכמיהה לציון היא שעשתה כל זאת במשך 2000 שנות גלות.

בברכת קירוב לבבות לכל עם ישראל באשר הוא.

אני לא מצליח להבין לאן חותר המחבר. לשיטתו, אם היינו זוכרים את 9 באב, היינו צריכים לנתק יחסים דיפלומטים עם איטליה, כי עם איראן אנחנו גם כך לא מסתדרים.