השיקולים של כל אדם הם סובייקטיבים. יש אנשים שיקחו את הסיכון ויעדיפו הגרלה של או 0 שנים בכלא או 5 שנים, על הגרלה של או שנה או שנתיים בכלא בטוח.
בהגרלה השנייה, שבה האסיר מלשין הוא בטוח יושב בכלא. בהגרלה הראשונה יש לו גם סיכוי להשתחרר.
דווקא מסתבר שבהגרלות בהם התוצאות הם שליליות (הפסד) רוב האנשים מעדיפים את התוצאות האפשריות של לשתוק מאשר להלשין. כי רוב האנשים שונאים להפסיד בוודאות (שנה או שנתיים בפנים).
ככה שלא ניתן להניח בוודאות שכל אחד יעדיף להלשין.

יפה!

נשלח מהסלולארי שלי

אושי, הסברת בצורה קצרה וקולעת את תורת המוסר של קאנט ואת דילמת האסיר, אך יש סתירה בשימוש בדילמת האסיר כהדגמה לבעייתיות בתורתו של קאנט. מעשה גניבה הוא לא מוסרי מלכחתחילה, ודיון בהתחמקות מעונש די חוטא לאמת של קאנט. אם היית מביא דוגמא של אדם שנאלץ לגנוב כי הגיע לפת לחם, אז ניתן היה לקיים דיון מוסרי בעניין. דילמת האסיר שייכת אכן לתורת המשחקים ואצל קאנט כידוע לך, אין משחקים.

אני רואה יותר חשיבות בסוף המשפט. התורה כולה איננה מה ששנוא עליך... אלא הייתר צא ולמד.
צאו ללמוד ושרתו בצבא כי זה שנוא על חברכם.

נשלח מהסלולארי שלי

בפולין כמצוין בכתבה. זו מבלעת רוסית!

בדילמת האסיר תמיד כדאי לא לשתף פעולה. במקרה שמוצב כאן, כדאי לשתף פעולה = לשתוק אם הצד השני שותק. זו לא דילמת האסיר.

הדילמה היא שלכל צד בפני עצמו שווה לא לשתף פעולה, אך לו שני הצדדים היו מסכמים (ועומדים בכך) שלא להאשים - עונשיהם היו קלים יותר.

אם קאנט אומר שיש לבחור לפי מה שאתה היית רוצה שיתקיים בכל העולם, אז אפילו שלאסיר ישנה דילמה עדיין הוא יעשה את הדבר שחושב שצריך -בדגש על צריך - לעשות. כלומר הוא ישתוק כי הוא מאמין בזה. הוא לא מאמין בחשדנות. הוא לא בונה את המוסר שלו על פי קלקול של האחר.

נשלח מהסלולארי שלי

שיעשו לך:

אינך רוצה שיגנבו ממך ? אל תגנוב מאחרים.

אינך רוצה שירצחו אותך ? אל תרצח אחרים.

אינך רוצה שישקרו לך ? אל תשקר לאחרים.

אינך רוצה שיבגדו בך ? אל תבגוד באחרים.

אינך רוצה שילבינו פניך ברבים ? אל תלבין פני אחרים.

וכך הלאה.

במשחק שהצגת פה, שיווי משקל נאש הוא במצב שבו שניהם שותקים.
המשחק הנכון הוא: שניהם שותקים - שניהם הולכים לשנתיים לכלא. אחד מלשין והשני שותק - המלשין משתחרר והשני הולך ל20 שנים קלבוש. שניהם מלשינים אז שניהם הולכים ל18 שנים קלבוש. כך שיווי משקל נאש זה כששניהם מלשינים מאחר ובשלב הראשון כדאי לשניהם להלשין.

נשלח מהסלולארי שלי

אם אני זוכר את דילמת האסיר הקלאסית. אם מישהו מלשין והשני לא, אז המלשין יוצא לחופשי מייד, ואם שניהם שותקים, שניהם נכנסים לכלא לשנה (או זמן קצר אחר). רק אם שניהם מלשינים שניהם נכנסים לכלא לזמן ממושך.
בבעיה הזו יש תמריץ חזק יותר להלשין. כי אם שניהם שותקים הם עדיין נכנסים לכלא, ואז כל אחד עושה את החשבון, שאם השני הולך לשתוק (הכי מעט זמן בכלא) אבל אני אלשין, לא אכנס לכלא כלל.

בדוגמה שהבאת משתלם לשני הצדדים להלשין, כי במקרה הגרוע ביותר יושבים זמן קצר, בעוד שבדילמה המקורית אם שניהם מלשינים שניהם יושבים זמן ארוך.

הכותב הציג את דילמת האסיר בדרך לא נכונה. בדילמת האסיר אין באמת דילמה. בדילמה האמיתית בכל מצב כדאי להיות אנוכי. התופעה המעניינת היא שהמצב שבו שניהם אלטרואיסטיים עדיף לשניהם על פני המצב שבו שניהם אנוכיים.

אני אוהב להציג את הדילמה בדרך קצת שונה, שאותה שמעתי מפרופ' אומן.
ישנה קבוצה של הרבה אנשים שאינם קשורים אחד לשני ואין להם ולא תהיה להם אף פעם יכולת לתקשר אחד עם השני. מיליארדר ניגש אל כל אחד מהם ומציע לכל אחד מהם את הבחירה הבאה: האם אתה בוחר לקבל מליון דולר, או שבמקום זה אחלק 3 מליון דולר שווה בשווה לכל שאר חברי הקבוצה. חלוקת הכסף תתבצע רק אחרי שכולם בחרו.

בלי קשר לבחירת שאר האנשים, תמיד עדיף לכל אחד לבחור לקבל מליון דולר. אבל, על פי גישת קאנט, האנשים צריכים לחשוב באיזו דרך עדיף ש*כולם* ינהגו: אם *כולם* יהיו אנוכיים, כל אחד יקבל מליון דולר. אם *כולם* יהיו אלטרואיסטיים, כל אחד יקבל 3 מליון דולר.

כיף לקרוא מה שאתה כותב :)

נשלח מהסלולארי שלי

אם האסיר היה פועל על פי שיטת קאנט - הוא לא היה מבצע כל פשע ולכן לא היה בסיטואציה הזו
אם הוא אכן בחר לבצע את הפשע - זה אומר שהוא לא בנאדם מוסרי ולכן סביר להניח שילשין על חברו.
במצב זה צריך לקחת בחשבון שהאסיר השני גם הוא אינו אדם מוסרי ולכן יש להלשין עליו

לפי דילמת האסיר צריך להתקיים מדרג מטוב לרע באופן הבא:

1)אני מלשין והוא לא (בכתבה 1).

2)אף אחד לא מלשין (בכתבה 0).

3)שנינו מלשינים (בכתבה 2).

4)הוא מלשין ואני לא (בכתבה 5).

ככה נוצרת סתירה, כי לא משנה במה האסיר השני יבחר, התוצאה שלי תשתפר.

מצד שני, אם שנינו בוחרים כך אנו מגיעים לתוצאה 3 שהיא גרועה מ-2 (תוצאת שיתוף הפעולה).

בהקשר לזה, סימולוציות שנעשה על דילמת האסיר גילו שאחת השיטות היעילות ביותר במשחקים חוזרים מבוססת גם על כלל תנ"כי פשוט- עין תחת עין. ככה משתפים פעולה במחזור הראשון, ובכל סיבוב אחריו בוחרים את בחירה של היריב בפעם הקודמת.

תורת המשחקים היא תורה מתמטית ראציונלית.
מחשבים בה תוחלות ופונקציית רווח והפסד.
מכאן מוצאים את ההתנהגות הרצויה שתביא את תוחלת התועלת למקסימום - זאת ההתנהגות שמכונה תשחק בשחמט וכדומה.
בני אדם מיסודם אינם ראציונליים. יש המון דוגמאות בתורת המשחקים להתנהגות ראציונלית שלבני האדם הלא ראציונליים קשה לקבלם.
הניתוח של המשמעות המתמטית שמצאנו (הראציונלית) אינה נבחנת באמצעים פילוסופיים, מדובר במדע גרידא.

שלא בדיוק מתאים למוסר האישי, אלא מצוי מעליו. מכאן הדרך לקיצוניות לא היתה רחוקה.

להלשין פרושו למזער את הסיכון לעצמו על חשבון סיכון השני. זה מעשה פרקטי. לא להלשין, שזה המעשה המוסרי, הוא המעשה הפרקטי אם יכול היה לדעת שגם השני יהיה מוסרי. אבל השאלה מה מוסרי לא קשורה למה יבחר לעשות האחר
״והנה, חושב העציר שלנו, אני רוצה להיות מוסרי ולעשות את הדבר הנכון. אבל רגע, הוא אומר לעצמו, אבל אם החבר שלי לא רוצה להיות מוסרי.״
פעמים רבות מי שבוחר להיות מוסרי מעמיד את עצמו בעמדת נחיתות בתחרות מול הלא מוסריים. בדיוק בשביל זה צריך מוסר שיהווה משקל נגד לרצון למקסם התועלת האישית.

איזה מריחה, כמה סרבול. דילמת האסיר פשוטה להצגה ובערך כל מי שדרך באוניברסיטה לעס אותה מכל הכיוונים.
הרבה ממבו ג'מבו ושום תובנה מעניינת על החיים.

סלח לי ד"ר אושו אבל בשביל לפרסם ספר לא צריך לאכול לאנשים את הראש.

עכשיו רק תסביר על הצו הקטגורי וסגרת לי ת'חומר למבחן.. :)

ידועה:  לא מוסרי! 

הסיפור עם האסירים נועד רק להוסיף צבע לתבנית המתמטית (שהובאה פה באופן שגוי). מתישהו מישהו חשב על סיפור האסירים, וזה נדבק. הסיפור הזה מביא איתי קונוטצות שליליות מוסריות שלא קשורות למוסר ההשכל שניתן ללמוד.

סיפור טוב יותר שמתאים לאותה תבנית מתמטית הוא מיסים: לכל אדם ישנה דילמה, האם לשלם מס או לשמור את הכסף לעצמו. אם הוא ישלם מס, המדינה תחלק אותו בצורה שתניב תפוקה גבוהה יותר מהכסף, לכלל האוכלוסיה, אבל משלם המיסים עצמו יפסיד. כלומר, שקל שבנאדם משלם למדינה, שווה אולי 1.1 שקל כשהמדינה משתמשת בו, אבל הוא מתחלק בין כלל האוכלוסיה.

לכל אדם פרטי עדיף לא לשלם מס, אבל לכלל האוכלוסיה עדיף שכלל האוכלוסיה תשלם.

זה שם גם לא מוסרי וגם לא חכם. אני מקווה שלא היו לו ילדים. היו צוחקים על שם משפחתם בבית הספר שלהם.

 

 

קאנט אמר באופן מפורש שחייבים לומר תמיד את האמת.
לפי המאמר פה "(אם) נתפשת (אז)", כלומר, לא בכל מצב אלא בחשבון תועלת.
ה"בגידה" היא כלפי פושע אבל בעצם עשיית צדק וסיוע לקורבן.

דילמת האסיר היא "שיקול זר" ולכן לא משנה דבר בקבלת החלטות במוסר הקאנטיאני כי אנשים מוסריים יעידו על פושעים, גם על עצמם ולא 'יענו בחברם עד שקר'.

מבחינתו של קאנט, למעשה, מי שפשע צריך ללכת לכלא בהתנדבות. לא נשמע הגיוני במיוחד. יום כיפור כל השנה.

שהעלו נקודות ביקורת מעניינות בתגובות.

אני מודעת לכך שהמטרה של סדרת הכתבות הללו היא לקרב את הקהל לפילוסופיה, ומכאן שהגיוני לפעמים לוותר מעט על הדיוק על מנת להעביר את הרעיון הכללי.

אולם, ההסבר שהובא כאן לתורתו של קאנט פשוט שגוי מיסודו. אם נפשט את זה, תורת מוסר יכולה להעמיד בבסיסה אחד משני רעיונות שונים: או שהיא מכוונת למטרה רצויה (למשל, תועלתנות), או שהיא מעלה על נס עקרון שעל-פיו יש לפעול. אם אתה תועלתן, מה שמעניין אותך, בסופו של דבר, הוא התוצאה הסופית - האם, בסוף פעולותיי, הבאתי ליותר תועלת או ליותר נזק? אם נחזור לדוגמת גנבת התפוח, תועלתן יסתכל על המצב ויגיד: אם הגנבה תוביל יותר נזק מתועלת, אזי אין היא מוסרית, אך אם היא מועילה יותר משהיא מזיקה, אין בה פסול. הטיעון שאתה העלית, כאילו יצא מפיו של קאנט, הוא דווקא טיעון תועלתני, שאומר - יכול להיות שלפעולתי הנוכחית של גנבת תפוח יש השפעה רחבה יותר משחשבתי, ושאם אנהג כך, התנהגות זו עשויה לעורר התנהגות דומה באחרים, מה שיוביל ליצירת תוצאה לא רצויה של עולם שבו כולם גונבים מכולם. התוצאה לא רצויה, ועל כן הפעולה לא מוסרית, אף על פי שאני עשוי למות אם לא אוכל את התפוח הזה (נניח).

קאנט, לעומת זאת, לא עוסק כלל בתוצאה. אפילו אם התוצאה של המעשה תשפר את העולם בצורה יוצאת דופן, אין זה מעיד כלל על מוסריותו של המעשה. המעשה מוסרי או לא מוסרי אם הוא עומד בתנאי שנקבע מראש, והתנאי הוא כזה: אין זה מוסרי לעשות מעשה שמבטל את המושג שממנו נבע המעשה. זה נשמע מסובך, אבל קל להבין את זה באמצעות דוגמה: נניח שהבטחתי למישהו שאעשה מעשה x. אם אפר את ההבטחה הזו, לא משנה מאיזו סיבה, אני בעצם מבטל את המושג הבטחה, שכן מושג זה נשען על הרעיון של קיום ההתחייבות בלי קשר לנסיבות. אם אפשר להפר הבטחה כשזה לא נוח לי או לא משתלם לי וכד', אז בעצם לא מדובר בהבטחה, שפר הגדרה היא משהו שלא אמור להתבטל. קאנט בעצם אומר שלעשות דבר לא מוסרי זה לעשות דבר שאיננו הגיוני: אני לא יכול להשתמש במושג "הבטחה" ותוך כדי כך לבטל אותו (להפר הבטחה). כל מעשה שלא עומד בתנאי הזה (שמבטל את המושג שבו הוא משתמש) הוא מעשה לא מוסרי. כך, למשל, גנבה היא הפרה של המושג רכוש (כי מה זה אומר שיש לי רכוש אם כל אדם יכול לקחת אותו?).

בקיצור, ההתייחסות לקאנט פשוט שגויה מיסודה, כי לקאנט כלל לא אכפת מה התוצאה האפשרית של התנאי המוסרי שהוא מציג. הוא בסך-הכל דורש עמידה בתנאי. כל מעשה שעומד בתנאי הזה, בין אם תוצאתו חיובית (לטווח הקצר או הארוך) ובין אם שלילית, הוא מוסרי, וכל מה שלא עומד בתנאי (וכן מבטל את המושג בו הוא משתמש) איננו מוסרי.