בדבריה המחניפים של רוחמה ל'חנן המחונן' כותבת היא על אבינר ומאיפה שאב הרב המלומד את האינפורמציה הזו??? והיא גם טורחת לענות במקומו בערך מאותו מקור שממנו הוא למד שיעקב אבינו חבש כיפה...
ואף לא חבר אחד מהכסילים מלחכי הפינכה של רוחמה כולל חנן המחונן לא ישאל מהיכן לרוחמה המקורות לזיבלי השכל שמביאה לנו מידי שבוע ???? ונענה במקומה מאותו מקור של בוחרי לפידבנט שזעקו על חרדים סחטנים, והנה לימדו אותנו שני הנערים הללו סחיטה מהי !!!
עזות המצח של רשעים אינה מסתפקת ב"הטפת מוסר" לאחרים אלא באותו דבר שמטיפים הם עצמם נכשלים !!!
הגמרא ע"ז (כ"ה ע"ב) מספרת סיפור, והסיפור מזכיר סיפור נוסף, ושניהם מזכירים מציאות עגומה...
הגמרא מורה לנו שההולך בדרך ופגעו בו לסטים הרוצים לארח לו לחברה ושואלים אותו מה מגמת פניו, "ירחיב להם את הדרך" (כלומר, יספר להם שרצונו להגיע רחוק יותר, ואז יתכננו להתנפל עליו בסוף המסע, ובהגיע למחוז חפצו יפרוש מהם בלא שיספיקו להרע לו), כדרך שעשה יעקב אבינו לעשיו הרשע, דכתיב: "עד אבוא אל אדוני שעירה" (בראשית ל"ג יד) ? וכתיב: "ויעקב נסע סוכותה", ועשיו חיכה לו בשעיר...
וסיפרה הגמרא: רב מנשה הלך בדרך לבית תורתא, ופגעה בו חבורת גנבים. שאלוהו: "להיכן אתה הולך?" הרחיב להם את הדרך, ואמר: "לפומבדיתא". תכננו להתנפל עליו בסמוך לפומבדיתא. כשהגיע לבית תורתא, נפרד מהם לשלום.
שאלו: "ממי למדת טכסיס זה?"
אמר להם: "מרבי, רב יהודה".
קראו: "הה, ממנו למדת לרמות כך!"...
מדהים! הם נטפלים לעובר אורח, לרב נכבד, כדי לעשוק ולשדוד. וכשהוא נחלץ ממזימתם ומפר את עצתם ? נעשים הם ליפי נפש, ומוקיעים את הנהגתו...
וזה מזכיר את הסיפור הנודע באותו כפרי חסר פרנסה, שאמר לאשתו: "אלך לעיר הגדולה, אולי אמצא עבודה ואחסוך מעט מעות". מצא עבודה כשוליה של אופה. מצא שם לחם לאכול ומעון מוסק וחם, למד את המקצוע וחסך סכום נאה. ככלות הזמן נפרד ממעבידו לשלום, נטל את סכום הכסף ושם פעמיו אל כפרו. סכום זה יספיק לפרוע את כל החובות, ואף לפתוח מאפיה קטנה שתפרנסנו בכבוד.
הרהוריו נקטעו בפקודה חדה: "עצור"!
מהחורשה בצד הדרך הגיח שודד ובידו רובה: "הכסף, או החיים!".
אין מתווכחים עם רובה טעון, וכל אשר לו ייתן אדם בעד נפשו. רק בקשה אחת הייתה בפיו: "ראה, סכום זה חסכתי במשך שנתיים בהם לא הייתי בבית. אשתי רעבה ללחם, ואני עבדתי בפרך. אם אופיע ללא הכסף, תחשוד בי אשתי כי התהוללתי בעיר בעוד היא נמקה ברעב. קח את הכסף אבל עשה עימי חסד: אני אפשוט את מעילי, הנה כך, ואתלה אותו על הענף, כך... ועכשיו, תירא נא כדור במעיל, כדי שתאמין לסיפורי, ותדע שאומנם נשדדתי...
הסכים השודד וירה למעיל.
"עוד כדור", ביקש האיש.
ירה השודד.
"ועכשיו תחורר את הכובע", ביקש, ותלהו על עץ.
כיוון השודד, וירה.
"עוד כדור" ביקש.
"מצטער" ענה השודד, "התחמושת אזלה".
"אם כך", צהל הנשדד, "אינני פוחד ממך עוד!"...
התנפל על השודד, חבט בו באגרופיו, הפילו ארצה, ונטל את צרור כספו.
בצעד קל התרחק מן המקום, ושמע את השודד קורא אחריו בחרון אין אונים: "גזלן, ליסטים! לא זאת בלבד שהפלאת בי את מכותיך עוד לקחתך את כספי!"...
אכן, זו דרכם של הליסטים מאז ומעולם. הנה, עשיו מכר את בכורתו בנזיד עדשים, בזה את הבכורה ולא החשיבה. עוד לעג ליעקב, הקונה בכורה ערטילאית במחיר עדשים אדומים, טעימים ומשביעים.... קרא האב לעשיו בתור הבן הבכור, וביקש להנחיל לו ברכותיו. האם יגלה עשיו שאין הברכות מגיעות לו עוד? מכר את בכורתו? לא, ודאי שלא! אבל כשיעקב בא במקומו ונוטל את הברכות המגיעות לו כדין, זועק הוא זעקה גדולה: הוי, רמאות כפולה ? גם את הבכורה לקח, וגם את הברכות...
נ.ב. אין בדברי אלו להגן על מר אבינר שלדעתי האישית גרוע הוא מכותבת הטור שהרי היא אתון בעור של כבש והוא זאב בעור של כבש והסיר הדתל"י כולו טריפה !
כל דברי מכוונים להציג את צביעותם וכסילותם כי רבה של ה"רחומים והנאורים והמתקדמים"