העניין עם השכר הוא כללי מידי.
כלומר, במקומות שבהם יש הסכמי שכר והסכמים קיבוציים, בהם השכר נקבע ע"פ ותק, נסיון ודרגה, השאלה על ציפיית שכר נועדה להבטיח את זה שמי שמאייש את המשרה לא יעזוב אותה תוך זמן קצר מכיוון שהוא העריך שכר גבוהה מזה שאפשר לתת לו, במסגרת ההסכמים הקיימים שאליה החברה כפופה.
זה מתאים לחברות ציבוריות ומשרדי ממשלה.
במקומות פרטיים כן ניתן לנהל מו"מ על השכר, מכיוון שאומנם הם כפופים גם כן להסכמי שכר, אבל שם אפשר לתת יותר כסף, אין עם זה בעיה. זו חברה פרטית שלא כפופה לאותם כללים שחברה ציבורית או משרדי ממשלה כפופים אליהם.
לכן, לא תמיד הטלת העוגן היא אך ורק מתייחסת להערכת השווי של אדם את עצמו, אלא גם לוודא שאותו אדם לא יברח מהר.
לגבי הטלת עוגן כשמוכרים דירה, או רכב לצורך העניין, הצלחת המכירה מתבססת גם על המחירים הממוצעים בשוק עבור אותו נכס.
אפשר לנסות למכור רכב שנסחר בשוק ב50K ולבקש עליו 100K אבל הרכב הזה לא פשוט לא יימכר, לעולם.
הכתבה הזו נחמדה ביותר, אבל היא חלקית, ואני דיי בטוחה שזה לא בגלל שהחוקרים לא מודעים לכוחות שוק, אלא בגלל איך שהצגתם אותה באתר.
צריך לדעת לעשות את ההבחנה בין הטלת עוגן, לבין קשר למציאות והסתכלות על התמונה הרחבה. איפה אני יכולה להטיל עוגן וזה יעזור לי, ואיפה האדם לא מבין את התמונה הרחבה, ובעקבות הכתבה למשל, הוא דווקא שם לעצמו רגל, כי הא מתעלם מהקונסטלציה - ההקשר של המקום שבו הוא עומד באותו רגע.
כלכלה בארץ
