כשאני באיזור תמיד הולכת אליהם בשביל הסברינה המהממת ובשביל העוגות ללא סוכר המצויינות ובשביל ארוחות הסלטים - נוסטלגיה של חיפאית לשעבר...

נשלח מהסלולארי שלי

נוסטלגיה חיפאית במיטבה! רק המחשבות עליה ועל שפני השוקולד שעמדו על המדף מטיסה אותי חזרה לשנות ה 80 :)

את 'ספירא' גם איני מכירה (החנויות בעיר התחתית נסגרות מוקדם מידי). לקונדיטוריות של הדר - בקושי עוד יורדים להדר, ואם טורחים, אז גם מקומיים צריכים להפעיל את ה- ג'י.פי.אס. כי משנים שם את כיווני הנסיעה חדשות לבקרים (וזאת בהנחה שסיימו כבר את החפירות הארכיאולוגיות) ואיפה בכלל חונים? 'שני' - כשהיה סניף אחד, בעיר התחתית, הוא היה נפלא. שפתיים יישק. היום איך לומר? בהחלט נס ליחו...מזמן. כל פעם אני מתפתה לרכוש משהו שנראה טעים ובכל פעם אני מתאכזבת מחדש. 'טיבי' - בשתי מילים: Over Rated. ואם להכביר במילים: מקום ישיבה חביב בבוקר שישי ותו לא. 'הקונדוטיריה של גל' - מאפים לעילא ולעילא! מחירים של בית - מרקחת בכיכר המדינה ת"א (בעברית: מופרזים!! ) 'שני' - 'בסדר' כל עוד זוכרים שמדובר בייצור תעשייתי. למי שאוהב המון המון אבקת סוכר על כל מאפה, זה יהיה אפילו יותר מבסדר. ויש עוד שאחרים וודאי יזכירו.

לפעמים אני עובר בהדר - שום דבר לא השתנה כאן מאז שנות השמונים של המאה שעברה. אותה הזנחה, אותו חידלון, אותם חנויות נטושות, העיר הולכת ומזדקנת, הצעירים בורחים ורק העוגה נוסח שנות השמונים נשארת...

סבב בכל אחת ואחת מהמקומות הללו

אין על הכנאפה של קונדטורית המזרח עם גבינת עיזים אמיתית ולא כל החיקויים שמנסים למכור לנו בקניונים בימי שישי וכמובן הסברינה של הקונדטוריות בחיפה, היו זמנים....

הגעתי לחיפה עם משפחתי בפסח ודי נדהמנו - רחובות ישנים, אשפה בכל פינה, אחוז גבוה מאד של קשישים ונכים ברחובות, כמעט ולא נתקלנו בצעירים בעיר!, תחבורה ציבורית איומה, חפירות בכל חור, אין חנויות או מסעדות עדכניות ומה שיש- נשלף משנות השבעים, עם רדת החשיכה הכל מת, אווירה קשה, לא נעימה. כשחזרנו לתל אביב בסוף היום הבנו למה מחירי הדירות בחיפה כל כך נמוכים (כי מי רוצה לגור בבית אבות?) והבנו שגם בחינם בחיפה לא היינו מוכנים לגור!

יונה יהב מעודד את העסקים בציר מוריה ובמקביל, מנסה לקבור את כל העסקים היפים של פעם שעוד חיים בארנונה עושקת וגבוהה, עידוד תעשייה מזהמת ובעיקר, עזובה של הדר והעיר.

הגיע הזמן להחיות את הדאון-טאון האמיתי עם אוכלוסיה חזקה וכמקום מעודד עסקים (רמז: ארנונה נמוכה), יצירתיות מקומית (רמז: לא צריך לייבא תל אביבים פיקטיביים לימי חמישי) ופחות מסיבות רחוב במוריה ויותר עשיה בהדר ובעיר.

ומי בכלל מגיע להדר המגעיל?
והדבר הטוב ביותר בחיפה הוא הרכבת לת"א.

די לתגובות של "תל אביבים" (נניח) המספרים על ביקורים מזועזעים בעיר (גם כן, נניח). נובע מהם ניחוח של חוסר אמינות, לגמרי. כאילו מישהו מנסה בכל הכוח לזרוק בוץ על מה שקורה פה ולתקוע את העיר בתדמית מיושנת וסטריאוטיפית שמתאימה לתוכניות סאטירה/הומור (גם נניח).
מי שגר כאן יודע, שנכון, לא הכל מושלם, אבל יש תזוזה חיובית שקשה מאוד לפספס. העיר התחתית עברה שיפוץ רציני, ונורא כיף ללכת לשם ביום חמישי בערב להופעות.
אז נורא נוח להיתקע בסטריאוטיפ על העיר העייפה וכו וכו, אבל חלאס. לפני שמדברים, בודקים מה השתנה ומה קורה.
ולא, אני לא דוברת מטעם. פשוט נמאס לי שזורקים בוץ על העיר המקסימה בה אני גרה.
ולתל אביבית שבתגובה 12, ממליצה לך על בדק בית רציני. לפעמים יש נטייה לזרוק את הפגמים שלך על אחרים. צאי לטיול עם עגלה ברחבי תל אביב, רצוי להצטייד בגלגלים של טנק. בכל אופן שיהיה לך סופ"ש נעים בעירך.

חיפה שלי טובלת בירק. תבדקי מה הצבע השולט בצילומי גוגל מפס בחיפה ובתל אביב.
הכרמל הוא איזור עם איכות חיים, נוף לים ומערכת חינוך מהטובות במדינה. 5-10 דקות נסיעה ואני בחופי הים המקסימים של חיפה. הם אולי לא הכי טובים בארץ אבל בין החופים העירוניים הם בין הכי טובים. 5-10 דקות נסיעה ואני ביערות הכרמל. 10 דקות נסיעה מתל אביב מביא אותך ל? חיריה?רמת גן?
ההתנשאות התל אביבית המגוחכת הזו היא בדיוק מה שגורם למחירי הדיור בתל אביב להיות מה שהם. אנשים מוכנים לשלם מחירים מגוחכים בשביל דירונת בלי נוף באזור הכי פקוק והכי מזוהם בארץ. כן כן. תל אביב יותר מזוהמת מרוב האיזורים בחיפה בגלל מזהמים תחבורתיים.
לגבי התחבורה אז עם כל הביקורת שיש לי על המטרונית מערכת האוטובוסים בחיפה טובה מתל אביב שם רק לאחרונה שמעו על נסיעה של שעה על אותו הכרטיס וכולנו זוכרים את הבלגאן של שינוי הקווים שם. בחיפה יש גם אוטובסים בשבת. הקניון הגדול בחיפה גדול יותר מהקניון הגדול בתל אביב והוא מהגדולים בארץ (הגרנד קניון). אנחנו לא צריכים לנסוע לתל אביב בשביל לקנות מותגים או לראות חנויות "עדכניות".

סבתא שלי ז"ל היתה קונה בשני בעיר התחתית לפני 60 שנה.

ואוטמטזגין

נשלח מהסלולארי שלי

געגועים לילדות ולארנבונים החמודים משוקולד:)))

טור חמוד,כתוב היטב.

את בטוןחה של א התבלבלת,ובמקום בחיפה,ביקרת,אולי,בדרום תל-אביב?? כשאני צריך להגיע לתל אביב,אני לא מעיז להשתמש באוטובס לשם כך,כי הוא מגיע בסוף לתחנה המרכזית "החדשה", ואודה ולא אבוש,שאני פשוט מפחד להגיע לשם,לא רק שהאיזור מפוצץ בחצי מאוכלוסיית אפריקה למיניה (והחלק הבעייתי ביותק שלה,"עלק" "מבקשי מקלט", יותר אולי פושעים וזבל אנושי,שאפילו אפריקה הקיאה מקרבה),אלא גם זונות,נרקומנים,סר4סורים אלימים,אנסים,איידס... שכחתי משהו?? אני תמיד נזכר באשה האומללה ההיא שנאנסה ונרצחה בשירותים בתחנה המרכזית,כשמסביב,במרחק כמה מטרים,התחנה הומה אדם,בשיא פעילות הצהריים... למעשה,כיום\דרום תל-אביב,הוא ,ככל הנראה האיזור המסוכן,האלים והנוראי ביותר בארץ,כן,יותר גרוע מלוד ומרמלה (כבוד!!).

אין , לא הייתה ולא תהיה עוד עוגת פרג כזו . למות מתענוג !

כל הילדות שלי היית מתמוגג מעוגות הקרם של זוג היוונים שאיני זוכר את שמם

רואים שאתה רק מבקר בחיפה ולכן עינייך הולכות שבי אחרי המצועצע והמלוקק..
מי שגדל בחיפה לא מתרשם מאוטמזגין ושמו.
אני למשל, כף רגלי לא נכנסת בשערי האוטמזגין הלז , אחרי שלפני כמה שנים קניתי עוגת גבינה מרשימה ויקרה , ולמחרת הוצאתי אותה מהמקרר מלאת עובש !!!!

כחיפאי לשעבר,עזבתי את העיר לפני ארבעים שנה, אני עוד זוכר כששני האמיתי, גבר גבוה ומשופם, פתח את הקונדיטוריה בדרך העצמאות. את דני אני זוכר עוד מהשירות הצבאי הסדיר שלי מלפני כ-50 שנה. אז כתושב חיפה ביום ראשון בבוקר הייתי נוסע ברכבת ישראל, רכבת שנסחבה ע״י קטר קיטור אמיתי (טרם קבלת ה-״קרונועים״ הדפוקים מכספי השילומים מגרמניה, ואחריהם קטרי הדיזל האמריקאיים) עד לרמלה. מרמלה הייתי תופס טרם קצר לצומת בילו שם היה בסיס הקבע של היחידה. חאסלו, באותה רכבת ענתיקה היה קרון אחד שהוסב לקרון מסעדה עם כמה שולחנות ודלפק הגשה מאורך. הימים היו ימי צנע אבל זוכר אני שיכולת להזמין חביתה מביצה אחת ושתי נקנקיות. שני, מגש סנדווישים ביד אחת, ודלי עם בקבוקי שתייה וקרחונים ביד השניה היה כמו לוליין עובר בין הקרונות בעיקר למכור לאותם נוסעים, בעיקר חיילים השבים מחופשת השבת לאיזור המרכז ושלא היה לאל ידם לשלם עבור ארוחה קלה בקרון המסעדה. הסנדווישים היו צנועים מאד (הרי צנע שרר בארץ) ובקבוקי השתיה היו מעין משקה מוגז שקראו לו ״תסס״. אז לא היה טמפו ובוודי ובוודי לא קוקה קולה שככל הנראה החרימה את ישראל בימים ההם של ראשית המדינה. וכאמור אותו דני, בעל השפם המרשים, כלוליין המנסה לשמור על שיווי המשקל בגלל נידנוגי הרכבת היה עובר מקרון לקרון. עם הזמן המדינה, וכל אחד מאתנו, התקדמנו ונגמה לי שבשנות השישים של המאה הקודמת, שני עזב את הקואופרטיב ברכבת ופתח את הקונדיטוריה בדרך העצמאות. זכר לימי רכבת הקיטור אתם תמצאו שעון קיר ענק בקצה החנות, שעון ששימש באחת התחנות של הרכבת עוד מימי המנדאט, שעון שרק הבריטים ידעו לייצר לתחנות הרכבת שלהם. אגב קונדיטוריה זו הייתה ידועה כאחת מהטובות בחיפה. כיום, שני המשופם הלך לעולמו, ימתקו לו רגבי עפרו. אך כל אימת שאני מזדמן לעיר התחתית בחיפה שהרבה שנים של זכרונות העבר קושרים אותי אליה, עוד כילד כשקראו לדרך הזאת דרך המלכים KINGSWAY והבריטי שלט אז בארץ, אני מקפיד להזמין סברינה ואספרסו קצר. ממשתענוג להיזכר באותם ימים.

כחיפאי לשעבר,עזבתי את העיר לפני ארבעים שנה, אני עוד זוכר כששני האמיתי, גבר גבוה ורזה, שפם דק א-לה קלארק גייבל, ממש הדמות הקולנועית של המאהב הלטיני, פתח את הקונדיטוריה בדרך העצמאות בשנות השישים של המאה הקודמת. את שני אני זוכר עוד מהשירות הצבאי הסדיר שלי מלפני כ-60 שנה. אז כתושב חיפה ביום ראשון בבוקר הייתי נוסע ברכבת ישראל, רכבת שנסחבה ע״י קטר קיטור אמיתי (טרם קבלת ה-״קרונועים״ הדפוקים מכספי השילומים מגרמניה, ואחריהם קטרי הדיזל האמריקאיים) עד לרמלה. מרמלה הייתי תופס טרמפ קצר לצומת בילו שם היה בסיס הקבע של היחידה. חאסלו, באותה רכבת ענתיקה היה קרון אחד שהוסב לקרון מסעדה עם כמה שולחנות ודלפק הגשה מאורך. קואופרטיב ניהל אז את המזנון הזה. הימים היו ימי צנע אבל זוכר אני שיכולת להזמין חביתה מביצה אחת ושתי נקנקיות. שני, מגש סנדווישים ביד אחת, ודלי עם בקבוקי שתייה וקוביות קרח ביד השניה היה כמו לוליין המנסה לשמור על שיווי משקל ברכבת המתנדנדת, עובר בין הקרונות כדי למכור לאותם נוסעים, בעיקר חיילים השבים מחופשת השבת לאיזור המרכז ושלא היה לאל ידם לשלם עבור ארוחה קלה בקרון המסעדה. הסנדווישים היו צנועים מאד (הרי צנע שרר בארץ) ובקבוקי השתיה היו מעין משקה צבעוני מוגז שקראו לו ״תסס״. אז לא היה טמפו ובוודאי ובוודאי לא קוקה קולה שככל הנראה החרימה את ישראל בימים ההם של ראשית המדינה. עם הזמן, המדינה, וכל אחד מאתנו, התקדמנו ונדמה לי שבשנות השישים של המאה הקודמת, שני עזב את הקואופרטיב ברכבת ופתח את הקונדיטוריה בדרך העצמאות. זכר לימי רכבת הקיטור אתם תמצאו שעון קיר ענק בקצה החנות, שעון ששימש באחת התחנות של הרכבת עוד מימי המנדאט, שעון שרק הבריטים ידעו לייצר לתחנות הרכבת שלהם. אגב קונדיטוריה זו הייתה ידועה כאחת מהטובות בחיפה. כיום, שני המשופם הלך לעולמו, ימתקו לו רגבי עפרו. אך כל אימת שאני מזדמן לעיר התחתית בחיפה שהרבה שנים של זכרונות העבר קושרים אותי אליה, עוד כילד כשקראו לדרך הזאת דרך המלכים KINGSWAY והבריטי שלט אז בארץ, אני מקפיד להזמין סברינה ואספרסו קצר. ממש תענוג להיזכר באותם ימים.