את רון ארד אין שוכחים כמו גם נעדרי הקרב בסולטאן יעקב.
זהו באמת כאב שאינו פוסק.
לא הכרתי את רון, אך השבי שלו בהחלט נגע בי.
גם ההיתמודדות של המשפחה שפעלה באצילות ממש ראויה להערכה לאור התנהגויות אחרות.

נשלח מהסלולארי שלי

!

וחבל......

את היום שרון נלקח בשבי. הייתי בן 17 וזה צרוב לי עמוק בנשמה.. כול אירוע משמח או עצוב חשבתי עליו. כשנולדו ילדיי התפללתי שגם אבא של יובל יחזור .כשהוחזרו שבויים התפללתי שנקבל לכול הפחות מידע על מה שקרה אתו. כשיובל הצטיינה בצבא (בזכות מלאה ולא בחסד-כך אמרו כולם) התמלא ליבי גאווה וצער שאבא לא רואה .אתן לא מסכנות, אבל העם מרגיש חוב עצום כלפיכן ותמיד ילווה אתכן מתוך אהבה וכבוד , ובטווח הפרטיות עליו תחליטו. בעזרת השם יחזרו לביתם שבויי ונעדרי ישראל כולם.

כל הדור שלנו ואני מעבירה זאת גם לילדיי יודעים. מי היה רון ארד,
מוקירים את זכרו,
כואבים את ההזדמנויות שהוחמצו לשחררו,
ומשתתפים בכאב משפחתו היקרה.

נשלח מהסלולארי שלי

יותר מידי סימני שאלה ואי אפשר למצוא גופה (חיזבאללה היה שמח לסחור בגופת נווט ישראלי תמורת מחבלים חיים) - כלומר, יש כאן המון מיסתורין ויש לי תחושה שהוא עוד חי (לא יודע באיזה מצב) - יום אחד נגלה גם מה עלה בגורלו של רון ארד.

איש העיר בה אני חי. איש צעיר עם עתיד לפניו שנפל בשבי מחבלים ומאז נעלם. אולי המדינה עשתה הרבה למציאתו- אך המציאות היא כי רון לא חזר!!! רון, אני מיצר על היעלמותך ואובדן התקווה שתחזור אלינו ביום מן הימים... חבל לי עליך, על אשתך תמי, על ביתך יובל, על אימך בתיה היקרה שנפטרה מצער מבלי שידעה מה אירע לך. תהיה חי בליבנו לעולם.

תמיד נזכור את רון!

זכרתי, זוכר, אזכור.

כשתבוא
ביום מן הימים,
ימים שנחתמים
בקצה תפילה.

כשתבוא
נגיש לך פרחים,
פרחים שנפתחים
ללא מילה.

כיוצאת חיל האויר בתקופת מלחמת יום כיפור, נפגשתי עם אלמנות טייסים, שמעתי בימי הלחימה על נטישות ושבויים.
להערכתי זהו האירוע הקשה ביותר, פצע שנשאר פתוח לכל העם.
מבטיחים לזכור ולא לשכוח ולספר לדורות הבאים.

שלום תמי, הייתי תלמיד שלך. דויד לוזיה המחנך שלי נכנס יום בהיר ואמר לכל הכיתה ״תהיו עדינים עם תמי זו אשתו של רון שמטוסו נפל. מקווה שתקבלי תשובות ותסגרי מעגל. חוסר הידיעה הזה נורא.

נשלח מהסלולארי שלי

כל-הכבוד לך תמי...לחיים יש כח.אנחנו ממשיכים עם מי שממשיך.............

לעולם לא נשכח אותו

נשלח מהסלולארי שלי

לא ישכחו אותו. זה דבר שמאחד את כל המדינה, מעבר לכל מחלוקת.
שמו מוכר גם במדינות רבות אחרות לאנשים רבים.
זה הדבר היחידי שאפשר אולי אולי להיאחז בו מול חוסר האונים הנורא שבאי היכולת לחלצו ולהצילו ואי הידיעה מה עלה בגורלו.
אני חושבת שכל אחד במדינה הזו, ודאי מאלה שהיו כבר בגיל ההבנה בעת נפילתו של רון בשבי, נושא אתו תמיד, במקום פנימי ואמיתי מאד, כאב קבוע ועמוק על כך שרון עוד לא חזר, כאב שעולה וגובר בכל פעם שמוזכר שמו או מופיעה איזושהי ידיעה או רשימה אודותיו.
ויחד עם העובדה שזוכרים אותו - חושבים גם עלייך ועל יובל, בהזדהות ובהוקרה.

חייל צריך לסמוך על האימא שלו או על המפקד הישיר שלו גם באם הוא סמל או סג"מ. ובשום פנים לא על הממשלה!

חיליים שהסתערו בקרב מצאו את עצמם נכים ! הנאבקים למען הזכויות שלהם ממשלות ששלחו אותם לקרב וקיצצו להם בתנאים!

תמי ויובל היקרים, זוכרים ונזכור תמיד את רון, אוהבים אותכם, חג חנוכה שמח

שלו וכך שאנחנו לא נהיה כאן ילדינו ימשיכו לזכור אותו

נשלח מהסלולארי שלי

זוכרים גם ברגעים הכי שמחים שהוא חסר למשפחתו ולעמו. אני תמיד מרגישה אשמה שלא עשינו יותר, בתור עם, כדי להחזירו הביתה. חשבנו שהצבא והמנהיגים עושים הכל ובדעבד התברר שפספסנו את ההזדמנות להציל את רון. המעט שאנחנו יכולים לעשות זה לזכור ולא לשכוח לעולם את רון ושאר החיילים שעדיין לא חזרו הביתה.

נשלח מהסלולארי שלי