כתבה מדוייקת, מסכימה עם הכותבת.

הגדול "הוגמל" בפסח.
הקטנה החליטה שהיא נגמלת באמצע דצמבר.

רק להיות איתם כמה ימים ולעזור.

הוא יושב לבד, הוא מבין, וכל הקשקוש של מוכן זה שטויות !!!
הכל זה עניין של ההורים .
כמובן שההתייחסות זה לילד בריא

מספיק בכל דבר לזרום עם הילדים, אתם ההורים אתם צריכים לחנך
לא המורים, לא הגננות, אתם!

מדובר באילוף לכל דבר, תוך גרימת נזק חמור לילדים. ואני רחוק מאוד מלהיות "זורם" עם הילד. הנזק אינו ניכר מיד, אלא לאחר שנתיים שלוש, שבו הילד פאסיבי, חרדתי ומצפה מהוריו ש-"יכפו" כל תהליך. ממליץ בחום להמנע מתורות חדשות אלה. לפני גמילה הילד חייב לדבר ברמה סבירה, כך שיכול לבטא קקי/פיפי יש לי/אין לי, הוא צריך לדעת להבחין בין השניים כאשר מראים לו בחיתול, הוא חייב להגיד לפחות אחרי שעשה צרכים בחיתול, הוא צריך לקנא באחים/הורים שמבצעים צרכיים בשירותים.

בתור בעל ניסיון לילד בן שלוש, המלצתי תבחרו את הדרך שלכם.
לטעמי, הדרך שההורים מובילים היא נכונה, אבל תעשו טובה לעצמכם ופשוט תחליטו ותעשו ותהיו עקביים.
גם אם התייאשתם אין פיתרונות קסם, גם אם תדברו עם גב' תייר, אני ממליץ לכם לכל היותר לרכוש את הספר ולהטמיע את הדרך, אך בשום פנים ואופן לא ללכת לייעוץ אישי של שעה וחצי בעלות של פרופסור מומחה ללא שום תמיכה אחר כך.
לא שהציפייה שתעזור, אבל אם כבר ראוי לקחת סכום הגון על פגישת ייעוץ ולא לעשוק עבור שעה וחצי ולא להתייחס אחר כך.
פשוט לנצל חולשה של הורים (בדרך כלל לילד ראשון) שמוכנים לשלם רק שיהיה פיתרון, קצת אינטגרטי לא היה מזיק

הכל צריך להתחיל בינקות. אז, כאשר שמתי לב שעושה פיפי עשיתי "פשפשפש" כדי שתיווצר התנייה. התמדנו עם זה כל הזמן ובגיל 10 חודשים ניסינו להושיבה על סיר. לא הלך. לא שיתפה פעולה. השארנו את הסיר בסלון והמשכו לפשש עד שבגיל שנה ושלוש ניגשה לסיר והתיישבה עליו! זה היה באמצע חורף, אז לא התחלנו לגמול אז (חיכינו לסוף פסח) אבל כל הזמן הושבנו אותה על סיר כל שעה בערך והיו ימים רבים בהם החיתול נשאר יבש מהבוקר עד הלילה ולעיתים קרובות גם ביקשה בעצמה (עושה צליל מצחיק "קחקח"). בגיל שנה וחצי הורדנו חיתול, היה שבוע של פספוסים בניגוד לימים בהם הייתה עם חיתול שנשאר יבש... אבל שווה מאמץ! כעת בת שנה ועשר כמעט וגמולה גם בשנת יום (יש פספוסים לעיתים נדירות כאשר אוכלת פירות לפני כן- מנסים להימנע מכך כדי לצמצם סבירות לפספוס) ומספר פעמים מיוזמתה גם ביקשה לעשות בסיר בלילה והתעוררה מספר פעמים עם חיתול יבש. אבל גמילת לילה נעשה כנראה בקיץ הבא (אלא אם כן תתעורר יבשה בקביעות לפני כן).
אם היא הייתה רק ישנה טוב בלילות.... :( אבל כל אחד והצרות שלו.

בני בן 2.8. מדבר מצוין ומוכן לשבת בסיר ומציין אם יש פיפי או קקי. הבעיה- לא מוכן "להיפרד" מהפיפי או מהקקי. מתאפק ושום דבק לא יוצא למרות שמציין "הנה פיפי בא" או" הנה אני עושה קקי". מה עושים?

תוך 3-4 ימים של פספוסים- נגמלו לחלוטין.. והכל עם חיזוקים חיוביים והעצמה!!

לא קראתי את הספר אך כך נהגתי עם 3 בנותיי שנגמלו כולן בין 1.8 ל1.10. העניין המרכזי הוא שצריך להיות עם הילדים. העזרה היא ריגשית והרבה מאד עזרה פיזית. צריך לזכור מדובר בהליך פיזיולוגי וטיבעי והחיתול הוא הלא טיבעי. אבל הפעוט/ה צריך הרבה הרבה עזרה. כן! זה מאמץ של ההורים. צריך לעזור ממש פיסית: לרוץ לשירותים איתם (כי הם אומרים שיש להם ולא תמיד מצליחים להגיע מהר לשירותים. למשל כשהם יושבים בכסא האוכל, או אם הם בחדר מרוחק קצת), לעזור להוריד מכנסיים ותחתונים, להרים, לשבת לידם (מאד חשוב ומחזק את הילד), לנגב, לנקות פיספוסים (אני לא השתמשתי בסיר רק במקטין וישבנון). ולעודד ולחזק כל הזמן (אפשר גם פיפי פרס סימלי וקטן מאד). גם כשפיספסו אצלי אמרתי להן : כל הכבוד!! על עצם היכולת להיפרד מהצרכים ולא לפחד. בחיים לא לכעוס מפספוס ולא להתאכזב. רק לתמוך, לעודד, להתעקש ולהיות עיקביים. גם אם יש רגרסיה או פחדים. להיות איתם! ולא להחזיר חיתול.

מישהו? חייבת עזרה

אפילו לא כתבת מה לא עושים...
תתפטרי

הילד שלי בן 2 וחודש, כשאנחנו נמצאים בבית אני מורידה חיתול והוא עושה פיפי בסיר ובינתיים מזה כמה ימים כמעט לא היו פספוסים והוא מצליח להתאפק. באסלה הוא לא עושה. איך אני מתקדמת ומסירה חיתול גם בחוץ?

"חינוך" בכפיה אינו חינוך ולא מחזיק.
גמילה מחיתולים תצליח אך ורק כאשר הילד מוכן, מזהה את הצורך לעשות פיפי וקקי ומבקש מעצמו\ה ללכת לשירותחים.
כל זוג הורים שחשבו כמו שרשום ש"הם מחליטים ומבצעים" נתקעו עם בית מסריח, עצבים, ייאוש וילדים על חיתולים הרבה אחרי גיל 3 ואפילו לכיוון 4.
לעומתם הורים שחיכו את הכמה שבועות או חודשים שהילד יתחיל ליזום מעצמו נהנו מתהליך מהיר, יחסית ללא תאונות וממש נעים.

חינוך בולשביקי לא עובד, ואם מישהו לא הבין את זה עדיין אז אוי ואבוי.

ולשליטה הפיסית הזו אין גיל קבוע. יש כאלה שזה מופיע בגיל שנה וחצי, ויש כאלה שזה מופיע בגיל שנתיים וחצי.
ובכלל, טבע האדם לעשות את צרכיו כשם שזה טבעו - לאכול, לישון, לשחק, וכו'.... ואם אנו נתיחס לעשיית הצרכים בצורה טבעית, גם הילד יעשה זאת. בצורה הזו, אנו מנטרלים מראש את כל ההתנגדויות והסירובים.

צר לי אבל העצות לא נכונות, כאם לשלושה ילדים עם נסיון בנושא. חשוב להבין דבר אחד: גמילה מחיתולים היא פתח למניפולציות ומאבקי כוחות של הילד, שאין לו כמעט איפה להביע את כוחו (למעט צרכים, אוכל, התקפות זעם) לכן חשוב לא לעשות מזה ״אישיו״, עם ההורים ילחצו יותר מדי, הילדים יכולים להבין שיש פה נקודה להתמקחות ויעשו דווקא! ולכן אני דווקא תומכת בכך שזה צריך לבןא מהילד. אל דאגה- הוא יראה את החברים מסביב וירצה גם. וכשזה מגיע ממנו ללא לחץ של ההורים, זה הולך חלק ובלי עניינים! קפיש??

כאשר מתחילים תהליך של גמילה צריך לקחת בחשבון מכלול של גורמים. בשלות פיזית ונפשית הן גורם מכריע. מנסיון של שנים בגמילת ילדים, אם עושים את תהליך בזמן ובשיתוף פעולה עם הגננת הילד נגמל תוך ימים בודדים. גמילה טובה ובריאה. לעומת זאת, כשמחליטים בשביל הילד, שהוא מוכן לגמילה גוררים אותו למסע ארוך ומיותר של תסכול וכשלונות. ואז קובעים פגישה יקרה ומיותרת אצל דפנה תייר.

ואני חושב שאפשר להסיק ממנה הרבה על חינוך ילדים בכלל והסמכות ההורית בנושא. אנחנו, דור חיתולי הבד נגמלנו כולנו לפני גיל שנתיים כי זה פשוט היה בלתי אפשרי להורים. הטיטולים הופכים את זה לנוח ומפנקים את ההורים והילדים. מיותר. זה עניין תרבותי ולא פיזיולוגי.

ואין התייחסות לגמילה מחיתולים בלילה. ואיך מלמדים אותו או אותה להתאפק בעת שינה.

ולא רשמתם חצי דבר מעניין...

את כל הכתבה היה ניתן לתמצת בפיסקה אחת ובקיצור:
פשוט תלכו עם הילד לשירותים, תיזמו ללכת איתו לשירותים
אגב, זו אותה שיטה שעושים לכלבים כשמחנכים אותם לא לעשות צרכים בבית
פשוט בהתחלה יורדים איתם הרבה פעמים למטה, כדי שיבינו שפיפי עושים בחוץ ואחר כך מורידים לאט לאט את התדירות
למה להשתמש במילים פלצניות ולעשות מזה מפגשים/ ספרים / סדנאות
במקום לומר להורים בפשטות "פשוט קחו אותם לשירותים"

הגמילה של בני התחיל מצוין.עד ש...הוא פספס ולכלך את הרצפה.אחד מבני המשפחה התחיל לצעוק "איכס,איזה מגעיל..." ומאז הוא לא הסכים בשום אופן להתקרב לשירותים.לקח לנו כמה חודשים! ואחרי יעוץ הצלחנו בסוף לשחרר אותו מהפחד הזה.
העצה שלי-הכינו את בני הבית האחרים שאם יש פיספוסים לא להגיב בצעקות וסלידה אלא בסלחנות,לנקות צ'יק צ'ק ולהמשיך בשגרת היום.בהצלחה לכולם

מסתבר שלמרות שבפרסומים מופיע ש"דפנה תייר" מרצה להרצאות בפועל מגיעה מישהי אחרת. חוצפה שאין כדוגמתה.
סיפרתי לחברה שאמרה שקרה לה בדיוק אותו דבר! זה לא ייאמן מה שאנשים מרשים לעצמם.