אני מבינה את הצד הטיפולי שיקומי שלו , אבל כמי שעבדה בתחום 20 שנה ממש, אבל ממש לא ממליצה להיכנס לזה מלכתחילה. אם זה קורה תוך כדי נישואים אז יש מקום להתמודד אבל גם אז עד גבול מסויים.

מרבית הפרמטרים מעידים שפגיעות נפשיות הן בעיקר תולדה של סביבה וקשר. לצערנו אין שום פרמטר טוב מספיק על מנת להכריז שהגנטיקה היא סיבת הפגיעות.

חיפשתי קצה אור בכתבה הזאת, לצערי מוכרת לוקשים,
אני על כל פנים -
פיספסתי את הקטע של המתנה

וזה לא וודי אלן אמר. גראוצ,ו מרקס.

לקצר לצמתת לא חייב מגילת אסתר איףףףף הגזמתם כל פעם גם חדשות גם מאמרים הכל אצלכם ארוך תעשו עמוד אחד וזהו לקצר אין לאנשים זמן כמוכם יושבים מחממים כיסאות יש אנשים עובדים קשה ורוצים לקרוא אבל בצורה כזאת שכל כתבה 3-4-10 עמודים אפשר גם עמוד אחד או חצי !

אני אשה בגיל 37 , אמא ונישאתי בגיל צעיר לבחור מקסים ולא שמתי לב לאישיות הגבולית שלו , לדכאונות , לפוביות . תמיד חשבתי שזה בר טיפול ויש לזה וודאי סיבה וכן הלאה , כעבור עשר שנים שבהן אני דואגת לו ומגנה עליו מפני העולם שהוא כה פחד ממנו חליתי מאוד בעצמי , גופי לא עמד בכל זה , והוא מצידו לא היה לו מה לתת לי ולכן עזב אותי עם הילדים , לשמחתי הרבה אחרי ניתוחים וטיפולים חזרתי לעצמי וביקשתי ממנו גט הוא כמובן סרב במשך שבע שנים ואף רצה לחזור אליי ולא הבין על מה המהומה ולמה שלא ארצה אותו חזרה עכשיו שאני שוב בריאה , בסופו של דבר התגרשתי ממנו ונישאתי מחדש ובאושר ( עם אשה ) זו שטיפלה בי כל אותן שנים עכשיו שנינו מטפלות בו ! הוא החמיר מאוד והדיכאונות שלו נעשו מסוכנים , להגיד לי שזו מתנה , אולי ?! המתנה היתה כשהוא עזב אותי והבנתי סוף סוף מזה להיות במערכת יחסים אוהבת שבה גם אני חשובה ויקרה . אני לא אוהבת אותו יותר ולא שונאת אותו אני עוזרת לו ומטפלת בו עד היום וגם זוגתי אפילו שאין כאן שום הערכה מצידו אפילו לא הכרת תודה , אבל זה חלק מהחיים אני מניחה , חלק שהייתי מאוד רוצה שיצא מחיי ויעלם לתמיד אבל רגשי האחריות שלי לא נותנים לי מנוחה

אנשים מפחדים בלי קשר למציאות........
הרבה מאוד אנשים חכמים נחמדים ומצליחים בעיסוק שלהם נעזרים בתרופות פסכיאטריות.
האם נפסול את כולם ? האם כולם רוצחים ? האם כולם חסרי תקנה ?
אני יודעת שאנשים אלו הם לא רק בעיות נפשיות.יש בהם הרבה מעבר כמו אנושיות אהבה אכפתיות חשיבה חברתית וכו...
עד מתי ההכללות הקשות האלה ?

לומר "אני יודע שאני עלול להיפגע, ואני עדיין עושה את זה כי אני אוהב את האדם שמולי" - זה אולי נשמע יפה ומרגש. כדאי לשאול את האדם שאמר זאת אחרי 15 שנים ושני ילדים משותפים, אם הוא עדיין עושה את זה באותה נכונות ואם הוא מרגיש שכדאי.
מניסיוני האישי, כשמישהו לא מתפקד / כשתפקודו הלקוי מערים קשיים בסיסיים על הזוגיות (נפשיים וגם כלכליים) - העול נופל ביתר שאת על בן הזוג הבריא והמתפקד יותר, שצריך לסחוב לבדו את העגלה וגם לכבות את השריפות שיוצר בן הזוג הלא-מתפקד. והמתפקד נשחק, משלם מחיר כבד ועלול בעצמו להיכנס לדיכאון. ועוד לא התחלתי לדבר על הילדים. כדאי שכבוד העובד הסוציאלי הבדחן יפריד בין ההתרגשות הרומנטית שלו מאלה שמוכנים לשאת על כתפיהם את הכל, לבין הסתכלות ריאלית על החיים, ולא ימהר כל כך להמליץ לאנשים להיכנס לדבר כזה.

שאחוז הביציות הפגומות ביחס למנת זרע הוא גבוה יותר?למה לא מספרים שיש יותר נשאיות איידס ומחלות "קלות" יותר אצל נשים ושמונעות מהן להיכנס להיריון?למה לא מספרים שהתקן תוך רחמי עוד כשהאישה בתולה מטפל בתסמונות שגורם המחזור ומונע שלל תופעות שגורמת הגלולה המיושנת(כמו גידולים טרום-סרטניים,הפרעות נוירוניות(בעיית עצבים ואף היחלשות העצמות?) ואתן מבינות שאני מדברת לא רק על מי שמגיעה אלינו אלא על כלל הנשים! הכתבה למעשה מודה בנואשות של נשים שמוכנות כבר להתפשר על חולי נפש,אולי בכתבה הבאה ינסו לשכנע שכדאי להתחתן עם חולי/ות איידס..

הרבה יותר כנראה מהפעמים שזה "מתנה". אני הייתי בזה ונכון ש"כל מקרה לגופו" ושאר הבולשיט המתייפייף... אבל אני אגיד לכם דוגרי זה עבור הרוב המוחץ סיוט אחד ענק. כשהיא תנסה לפגוע בך פיזית או כשהוא יאיים להתאבד אם תלכי כל הרגעים החמודים האלה שהם התפרקו אצלכם בידיים כשסיפרו על הקשיים והסודות המלוכלכים הכמוסים שלהם פשוט לא יהיו יותר שווים את זה. כשהסוף מגיע אתה לא רוצה שהם יפגעו בך וגם ככה קשר כזה משאיר גם אותך עם לא מעט מטען. אז נכון שיש לפעמים סיפורים על כאלה שמתגברים על זה והם בני זוג והורים אחראיים אחר כך. אבל זה ממש מיעוט בטל בשישים... פשוט לא שווה את הכאב.

אני נשואי 10 שנים לאישה עם בעיות נפשיות. יש לנו 3 ילדות מדהימות ביחד, אבל אם הייתי חוזר בזמן יש סיכוי טוב שהייתי אומר לעצמי לא להכנס לזה. זה קשה מאוד בשבילי, ואין לי ספק שיהיה לזה השפעה על הבנות.
תחשבו טוב טוב לפני שתכנסו למערכת כזו.

כמובן שזה תלוי מהו סוג הפגיעה וחומרתה, האם זה כרוני וכו'.
אבל באופן כללי ומכליל, אני בטוחה שמאוד לא קל לקיים זוגיות עם אדם כזה, ומעטים הם האנשים שיצליחו לחיות כך לאורך זמן. ואני אפילו לא מדברת על ילדים משותפים.

חבל שהכותב סתם זורק קלישאות נבובות ומתחסדות שאין מאחוריהם דבר לאוויר. החיים הם לא סרט קולנוע, ומתנה זה בטוח לא. אין אדם שלא היה מעדיף בן זוג בריא בנפשו.

אחרי 20 שנות נישואין לבן זוג בעל התמכרות וגרושין מצלקים, אני ממליצה לא לחזור על האעות שעשיתי שכן המחיר הוא בריאות הנפש של בן הזוג שאינו מכור, פנסיה ובריאות הנפש של ילדים הנולדים למצב! עצוב אבל נכון

שטויות!
להתחתן עם בן זוג שסובל מהפרעת אישיות גבולית אין קשה מזה!
מי שסובל בסופו של דבר הם הילדים.

או בעלי הפרעות אישיות הם לרוב אנשים טובים.
ישנם מקרי קיצון שבאמת רצוי לחבור לטיפול מסייע, בכדי לדעת איך לשרוד ולקבל את הבן זוג על כל מטעניו.
מנסיון אישי שלי עם אדם בעל הפרעת אישיות נרקיסיסטית - מצאתי דרכים אומנם להתחזק, אך לרוב היחסים עמו קשים,דרמטים, מלאי זלזול ופגיעה.
שוב, אינו איש רע אך חולה.עם הערכה עצמית מאוד שברירית שעליה מנסה להגן.
הכי קשה , שאינו מוכן לשמוע על טיפול ובינתיים ממרר לכל הקרובים אליו את החיים.

מתנה ? לא חושבת. אבל וואחד שיעור לחיים שלעיתים רצוי לוותר עליו.

מה זה פגוע נפש ו. שנולד עם זה.2. חייל שחזר משדה הקרב. 3. נפגעי איזור שנפלו טילים. 4.נפגעי תאונות דרכים. 5 . או שזו כתבת פירסום לאותו "מטפל" אם כן נא לא להטעות את הדעת ולציין שזו פרסומת.

צריך להביא בחשבון שמחלת נפש עוברת בתורשה ולהביא ילדים לעולם עם אדם פגוע זה סיכון אדיר

המלצה על אתר חינמי לבעלי מוגבלות ולאנשים שמעוניינים להכיר גם בני זוג עם מוגבלות:
http://loveable.azurewebsites.net/

פגועי נפש מתאמנים שהפכו למאמנים.
לפני כ 5-6 שנים פרחו ושיגשגו סדנאות וטיפולי "האימון האישי" וייצרו את מפלצת "האני המתעצם". ערבות חברתית, ציוותית ואפילו משפחתית הומרו בעבור חופן דולרים (תרתי משמע והדדיות מאמן/מתאמן) ל"קח אחריות" טרנדי כעלה תאנה המחפה על תעשיית האנוכיות שחילחלה, חיבלה וריסקה את יסודות ההרמוניה, הביחד העיסקי והזוגי (ואפילו משפחתי), נחישות לשיתוף פעולה על אף הקשיים וחלוקת אחריות לצורך בניה משותפת ושיגשוג קולקטיבי, וכל זה, בשם התעצמות "כוחי ועוצם ידי" וד"ל...
והיום, חברות (כמו גם זוגות ומשפחות) מצליחות, משקיעות בתיקון תחלואת "האני המתעצם" בתוכניות חברתיות מגבשות תוך דגש ועבודה על השקעה ונתינה של היחיד לחברה/משפחה במגמה לעבודת צוות ושיתוף פעולה, אפילו "במחיר" פשרות וויתורים "כואבים" תוך חתירה לעוצמה וחוסן החברה/המשפחה ולא עוד הטבעת "האני" אני ורק אני.

לפני שהתחתנתי פסיכיאטר קליני איבחן וקבע שאישתי לעתיד פגועת נפש לא מאוזנת שגדלה בבית לא מאוזן להורים פגועי נפש.
אחרי 28 שנות נישואין עם ילדים ונכדים החליטה להעצים את עצמה ולהתגרש.
הייתה אישה ואמא טובה והיום ממוקדת בעצמה משאירה מאחוריה משפחה הרוסה של פגועי נפש.

אין אשה שהיא לא פגועה וזה למעשה נובע מהצורך שלהן בתשומת לב ורחמים.

הייתי במצב דומה. אני מברכת כל יום מחדש על הבחירה שעשיתי, למרות הקשיים. התגמול הוא עצום ורב, גם על האומץ שלי ועל יכולת הקבלה שלי וגם על הזוגיות שהיא נפלאה, מורכבת ואף קשה לפעמים. שווה.

אני חם מפרגן ואוהב ואפילו מזיין ממש טוב .

תמיד הייתה לי הפרעה\מחלה
ולא ידעתי עד הגיעי לגיל 30
ותוך כדי אהבתי כאבתי קשות התאכזבתי, בעיקר התמכרתי לאהבה.

למדתי לאהוב את עצמי, כי אף אחד לא קיבל אותי באמת לגמרי מלבד אני עצמי, כי תמיד מתי שהוא דברים משתנים וצצים התנאים, וזה בסדר כי אלו הם החיים. האמת, שגם אני לא קיבלתי את עצמי בהתחלה, ואפילו עד היום בחלקים ובמצבים מסוימים. אף אחד לא באמת שלם או מרגיש מושלם, רק אנשים רגילים נורמאלים שהם החולי נפש האמיתיים מנותקים מהחיים מרגישים ממש טוב עם עצמם.
למדתי שזוגיות זה לא בשבילי, כי אני תמיד משתנה, וזוגיות צריכה עקביות ובסיס יציב
למדתי שאני אדם של אהבות קטנות ושפויות, כי אני לא
למדתי שאני יותר מפחד מהחיים מאשר מפחד למות, לכן אני נותן את כל מה שיש לי באהבה כי אין לי שום דבר אחר חוץ מזה לחיות למענו
למדתי שיש הרבה דרכים אחרות לחיות ולאהוב ועדיין להמשיך לפחד מהם ולא להיות משותק
למדתי כל כך הרבה, על עצמי, על נשים, על החיים, לימודים, ספורט, אהבות, שקרים
ובעיקר למדתי שאני לא מבין שום דבר על כלום, ואני עדיין מת מפחד
ולא באמת מוכן להקריב עוד כדי לקחת את ההימור והסיכון שבלכאוב כאב בלתי נשלט
עד אז, אסתפק באהבות קטנות ומשוגעות, אבל לא יותר ממני
עד אז, מסתפק באהבות כואבות אבל לא יותר ממני, אהבות מפוכחות מפוקחות
אהבות קטנות
לא יותר קטנות ממני

גברים בורחים מכל מהמורה בקשר. תלותיות וצורך בתמיכה מבריחים אותם היות והם נכים רגשית ולא מסוגלים לתת מעצמם.

רגעים סבבה ואז נחיתה כמו במאניה דיפרסיה.

והרגעים הללו קשים מנשוא לא אחת. כיוון שהוא אינו מבין מה לא בסדר אצלו, פוגע ולא מביע אמפתיה או הבנה של צרכים שלי. וכמובן שאין מה לדבר על טיפול.

מי שנכנס ונמצאת בקשר כזה, תתייעצו ולכו לליווי פסיכולוגי. זה חשוב מאוד לבריאות הנפש שלכם/ן.