שלא יספרו לכם סיפורים. רוב חולי הסכיזופרניה אומללים ביותר, וחלק גדול מהם מסיימים חייהם לפני גיל 30. אין לפסיכיאטריה הכושלת שום ידע מה זה סכיזופרניה ואיך לעזור. עושים ניסויים מזוויעים בפאציינטים.

סבבה לא כל החולים מרגישים ככה כמוהם ולכל אחד זה אינדיבידואלי. ידוע שזו מחלה לא קלה אבל ככה אפשר להגיד על כל מחלה! עובדה הינה פה 2 אנשים שמנסים לשבור את המוכר והסטיגמה, תכבדו את זה זה יכול לשנות דעה אחת או להציל מישהו מתחושת אובדן וכעס בגלל מחלה אחרת אז זה כבר שווה את זה....לא עולה כסף ברוך השם לפרגן אז תעשו טובה תפסיקו להיות צרי עין

יום אחד נגמר באברבנאל הלחם וכל החולים מיד הבריאו!

הקבוצה של זיו הזווית שלי

אם אחיך גאון מדוע הוא זקוק לעזרה כדי לממש את הפוטנציאל שלן?
מי בדיוק מעוניין להפריע לגאון לממש את זכויותיו ומדוע?

ודי איבדתי תקוה. מה עושים?

נפלאות התבונה זה סרט זוכה אוסקר על קרה אמיתי של אדם חולה סכיזופרניה שבתחילה התנגד לטיפול, אולם אחר שקיבל טיפול תרופתי הבריא הפך לפרופסור לכלכלה ומרצה באוניברסיטה וזכה בפרס נובל לכלכלה שמו גון נאש.
הכל אפשרי גם לחולה סכיזופרניה

תפנה אליי זיו מהכתבה Ziv dayan בפייסבוק

אין הגדרה מדעית מהי סכיזופרניה ומיהו מתמודד חולה או מתחזה . מה שכן ברור זה שכמו שיש גידול בסכרת כרונית שנובעת מחוסר התמודדות עם סטרס כך עולה מספרם של של אבחנות סכיזואדיות תחת הלחץ של אישפוז כפוי. ההבדל שבדיקת דם פשוטה מאבחנת סכרת בוודאות ומצבה הפתולגי ברור וגלוי. מי יודע כמה איבחוניים שגויים יש כשפסיכאטר חושש לחלוק על עמיתו ולתת חוות דעת שנייה?!
חייבים לתת את הדעת על כך שחברות פארמצבטיות יש אינטרס מובהק להפוך מחלות לכרוניות ולא למצוא להן מזור וחיסונים.

פסיכיאטרים עושים בישראל מה שבא להם.
האבחנות שלהם שונות ומתבססות בעצם על... שיחה קצרה עם מטופל.
הם לעולם לא יניחו שהקולגות שלהם טעו
הם מומחים בלישר קו עם המערכת.
הם "מומחים" לנורמליות
הם אובססיבים לגבי אבחנות
ולגבי נתינת מרשמים.

אני חושבת שברוב המקרים התיוג והניסויים בבני אדם, הם אלו שאחראיים להידרדרות במצבם של המתויגים.
לא ברור באלו מקרים מתייגים אנשים כחולי נפש ועל סמך מה. הרי אם מדובר בתסמינים פיזיולוגיים, אזי היה ראוי להתייחס למצבו של הפרט כאל כל מצב פיזיולוגי רפואי אחר, ללא טיפולים מסוכנים ומזוויעים, ללא ניסויים בבני אדם וללא תיוג ושלילת זכויות יסוד.
אם מדובר בבעיות נפשיות, אזי צריך להתייחס למצבו של האדם, כפי שמתייחסים למצבו של כל אדם הסובל מבעיות נפשיות, אך ללא תרופות וטיפולים מזוויעים ומסכני חיים, וגם לבדוק אלו גורמים סביבתיים השפיעו ומשפיעים על התנהגותו של האדם.
אם מדובר בליקויים תפקודיים, אזי צריך לשקם את הליקויים בדיוק כפי שמשקמים ליקויים של מיליוני אנשים בעולם. אך ליקויים תפקודיים אינם מחלת נפש!.
אם מדובר בעבריינות, אזי צריך לבדוק אם אכן הפרט עבר עבירה פלילית ואם אין כאן ניסיון של אדם או המערכת הפסיכיאטרית להעליל על אדם חף מפשע עבירה פלילית על לא עוול בכפו. ואם אכן מדובר בעבריינות אז צריך לשקם או להעניש, כאשר ברור שאדם שעבר עבירה צריך לקחת אחריות על מעשיו, וברור שאין היתר ואין סיבה לתייג אדם כזה כחולה נפש ולפתור אותו מאחריות פלילית.
העובדה היא שלמרות התיוג הנורא והפגיעות הנוראות בזכויות של הפרט שתייגו אותו על לא עוול בכפו, מתויגים שהצליחו בדרך לא דרך (כמוני למשל) לא לקחת תרופות פסיכיאטריות, נשארו בריאים מאוד בנפשם, בעלי שמחת חיים ובעלי שליטה חזקה וזאת למרות שהם מודעים מאוד לעלילות הנוראות שהעלילו עליהם ולדברים הנוראים והמזוויעים שזוממים לעשות להם ולהליכים החסויים המזוויעים שניהלו בעניינם ולעבירות המזוויעות שהעלילו עליהם.
אני בכל פעם מחדש מזדעזעת כאשר אני קוראת על מטופל שניסה להתאבד או שהתאבד. ואני אינני בטוחה שהם לא נהרגו ע"י הפסיכיאטרים שטענו שהם התאבדו.

כמו לפרסם סיפורים של אלה שהצליחו להוריד 50 ק"ג בדיאטה.
יש כאלה, אבל כמה? בודדים. הרוב נאבקים בעודף המשקל ללא הצלחה יתרה.
למערכת הפסיכאטרית לא ממש איכפת מאיכות החיים של החולים האלה ומשפחותיהם.
במקרים אקוטיים - מטפלים (כי אין ברירה) אבל אח"כ זורקים את המטופל לכלבים, עד הפעם הבאהשהוא/היא מנסים להתאבד - ושוב אישפוז ובעיטה החוצה בהזדמנות הראשונה לפנות מיטה.
פשוט אדישות מערכתית שגובלת בהתעללות בחולים ובמשפחותיהם.