על הבנת המסר

וה נכון בכל נושא שעל הבת להתמודד איתו. המקום של חוסר האישור וחוסר האהבה שבת חווה מאמא, זה בור רגשי שכמעט אי אפשר למלא כל החיים, סביב כל התמודדות.

היא אמרה לי "אז מה את רוצה?!שאני יעזוב עכשיו הכל ואבוא אליך?! אין לי מה לעשות עם זה."

חשוב מאוד לציין גם את הבנים שעוברים התעללות מאמהות בפרט והורים בכלל....
חיי הרגש של דברים הם כמו של נשים... אין שום הבדל...

נראה לי ראיתי אותו באחד הסרטים של האמא הזורמת , הבת והחבר של הבת :)

האופן הלא קוהרנטי לא נראה לך? נשמעת כמו אקדמאית מתוסכלת בלי שמץ בהבנת הנקרא

אני אשה מבוגרת ולפני 30 שנה אני וחיילות נוספות בבסיס הוטרדנו על בסיס יומי. יש לי הורים מקסימים ואוהבים, אך עדיין בגיל 28 כשעזרתי אומץ וספרתי על כך, אמי לא האמינה וכעסה כיון שגרמתי לאבי לכעוס (הוא דווקא כעס שלא ספרתי כבר אז) ולהתעצבן. יש אמהות מבוגרות שגדלו בישראל לפני שנים רבות בחברה קשה ודי קרה,כך שהן לא יודעות להביע רגשות. לא נעים, אך להבליג ולהמשיך הלאה. אגב גם חברה טובה דאז לא האמינה וזלזלה.

שאיימה לזרוק את התינוקת שלה מהחלון אם היא לא תפסיק לבכות.ובדיוק הגיע האבא

עד היום מנסה למלא את החסך

אבא שלי התעלל בי עד גיל 19.5 וגם אח שלי ואמא שלי ועד גיל 25.5 לא ממש הצלחתי לדבר על זה. עכשיו אני בת 32.5 ואני רוצה לתבוע אותם. הבנאדם המתועב הזה הוא האדם הכי רע ומתועב שברא היקום. איפה לתבוע? אם לא היה אונס יש לי סיכוי? אין לי כוחןת. אין לי

זה כל כך כואב ועצוב.. לא הצלחתי לקרוא עד הסוף קשה לי נפשית ופיזית עם מה שעוברים ילדים ואנשים

מה עושים כשאכן הבת שקרנית ומסתבכת חדשות לבקרים בכל תחומי החיים?
הורסת את סביבתה ולא מכבדת את הוריה? מבצעת מניפולציות ומטילה רגשות אשמה על ההורה על מנת לקבל את מבוקשה?
וההורים פעם אחרי פעם מוציאים אותה מהבוץ, נותנים לה בית, סוגרים עבודה חובות גדולים ומתכופפים למרותה וצעקותיה כל פעם מחדש...

לא מגיע להם להיות הורים!

לא יאמן! הם זכו להיות הורים ובכל זאת הם מתעללים רגשית ונפשית בילדות או בילדים שלהם?!? טהורים שנפגעו ונפשן פצועה וחבולה. איזו אטימות, חוסר רגישות ורוע לב. ממש לא להאמין. לכל הנפגעים, מעז יצא מתוק, תתחזקו, תתגברו ותצליחו הכי הרבה שאפשר בחיים, זו הנקמה הטובה ביותר!! ושימרו סביבכם אנשים מעצימים, אוהבים וטובים.

זה שכל החיים רצית להיות אמא זה טוב ויפה, אבל הרבה נשים לא מרגישות ככה ונכנסות להיריון ממניעים של לחץ סביבתי ומשפחתי מטורף (רק תראי את התגובות כאן כשיש מאמר על נשים שלא רוצות ילדים ותביני). אם אני הייתי נתקלת באישה בהיריון שמתבטאת כמו אותה סטודנטית שהזכרת, הייתי מבינה שמדובר באישה במצוקה נוראית שצריכה הרבה עזרה ותמיכה. הדברים שהיא אמרה לך היו ממש קריאה לעזרה! אבל את בחרת לשפוט אותה במקום להתייחס למצוקה שלה ולסווג אותה כאמא לא ראויה. המון נשים עם קשיים בהורות לא מדברות על זה ולא פונות לעזרה בדיוק בגלל תגובות שיפוטיות וביקורתיות כמו שלך, ובסוף כולם סובלים מזה, גם הן וגם הילדים שלהן.

רק אנשים עם סגולות פיזיות ומנטליות מיוחדות צריכים רישיון להיתרבות.
מה רע? יעשו מבחן פסימכומטרי שכזה. רק מי שמקבל מעל X ראשי להתרבות.
מי שלא, יצטרך להיות בהיריון במחתרת או לעבור הפלה ברגע שנכנס להריון לא מאושר.

כשנולדה בתי הבכורה, לאחר שנים רבות של טיפולים קשים, גם אני התחלתי ככה. הייתי אמא גרועה! אבל בשל כלשהו ולאחר משבר קשה הלכתי לטיפול שנמשך שנים ארוכות ושבעזרתו הצלתי את בתי ואת עצמי. צריך תמיד לזכור שזה מה שאנחנו משאירים אחרינו. מה שיזכרו מאיתנו. לא כסף רכוש או חפצים. אהבה הורית בריאה. בתי היום אישה בוגרת ואני רואה בה את כל מה שיכולתי להיות אילו... ואני שמחה ומאושרת וגאה שהיא כלכך טובה וחזקה ואמיתית.

ושיש כאלו מפלצות שפוגעות בילדים קטנים.

יש את אלה שמטפלות באותו רגע כמו שצריך אבל אחר כך האם תמיד מסתכלת על הילדה בזלזול. תיעוב ואשמה לאורך השנים

אמא שלי אמרה לי שהיא מצטערת שלא הפילה אותי שהלואי שהייתי מתה שהיא מתביישת שאני הבת שלה וצבל שנולדתי שאני בושה של המשפחה ואני כול כך לא היא אני אוהבת מחבקת את הילדים שלי בכול יוםואטמת להם בכול יום שאני אוהבת וגאה בהם בכול יום

אפילו אצלי בבית, אשתי שהיא אדם טוב לב , פוגעת בילדים ברגעים שדורשים התמודדות במקום פאניקה לדעתי אם אנו רוצים חברה טובה, מוצלחת ומאושר יותר צריך להתחיל מההורים. לתת להם תמיכה וללמד אותם כיצד יש לטפל בילדים. לא כולנו נולדים עם זה. בעיקר בשנות החיים הראשונות אנו עושים טעויות שעולות בסוף במחיר של ביטחון עצמי מיצוי פוטנציאל, שמחת חיים, וכו. לדעתי כל זוג הורים חייב לעבור הדרכה מקצועית לפני שהוא מביא ילדים לעולם. יש כמובן כל מיני גישות, אז יש להתאים את הגישה להורה. אני אישית מאמין בעקרון הרצף. החברה גם צריכה לתת יותר תמיכה להורים עם פעוטות. אלו שנים מאוד מאתגרות, קשות וחשובות. מאז שעברנו מחברה שיבטית לחברה עירונית מטלת גידול הילדים עברה בעיקר להורים, ולמי שזכה גם לסבא סבתא, דודים. לא לכולם יש את הפרבילגיה הזו. החברה צריכה להיות מודעת לזה, לתת יותר ימי חופש להורים כדיי לטפל בילדים, לארגן קבוצות תמיכה ההורים.

גדלתי עם אמא כזו ואחרי שנים ושיחות עם פסיכולוגית הבנתי שכמו שאין זו אשמתי - גם אין זו אשמתה.

אם אמא שלך חולת סרטן ולא יכולה לטפל בך
או שהיא נאלצת/בוחרת לעבוד שעות ארוכות
או שעברה תאונה ונשארה נכה

האם תכעסי עליה? לא, ברור שלא.

כך גם עם הפרעת אישיות/מחלת נפש. הא לא בחרה בזה ולא יכלה להתנהג אחרת.

ברגע שהבנתי זאת הפסקתי לכעוס ולקנא באחרים או לחלום על אמא שהייתה יכולה להיות לי.

הצרה האמיתית היא שברגע שהיו לי רגעי קושי ומשבר עם ילדיי שלי - לא היה לי מודל להישען עליו לתגובה הולמת והתנהגות טובה, על כך אני מצרה ומנסה לעשות תיקון עכשיו, כשהם בוגרים יותר.
ובאמת - לעולם לא מאוחר מדי והקשר עם ילדיי טוב עכשיו מאי פעם.

אני אפילו מדברת שוב עם אמי ומזכירה לעצמי תמיד את מגבלותיה כדי לא להיפגע ממנה.

לא חובה לסלוח, רק לפרגן לעצמך, להבין ולהתנתק רגשית.