ללא ביצוע הסדר מדיני של חילופיי האוכלוסין של ערביי ישראל אין עתיד לעם היהודי בארץ ישראל לעולם לא נצליח לעשות מהם בני אדם

גדל בדימונה זה אומר הכל.

קשה להפוך את הלימון ללימונדה!!
גם הבן שלי סובל מהתעללות חבריו בביהס. כמה שביהס מנסה להתערב למענו, זה לא תמיד מצליח. למרות זאת הוא מחייך וצוחק כל הזמן...אמרתי לו שיום אחד הוא יהיה מעל כולם...לפעמים הגלגל מסתובב

המון ברכות לך אדם יקר,התרגשתי עד דמעות, גם ילד חוץ שמגיע לקבוץ,לא פעם עובר חבטות רגשיות לא רק מהילדים,גם מהמושג "חבירים" עם ההדגש של היוד של יוצאי פולניה...

מרגש מאוד!
אבי אתה מלך

הבן שלי גדל כילד שמן ובזכות כישורים חברתיים גבוהים שלו הוא צלח
הוא היה מאוד מצחיק, חברותי מאוד , חכם וכד'
יחד עם זאת הוא גם היה תוקפן ילד או קבוצה של ילדים שניסו לפגוע ,להשפיל הוא תקף אותם פיזית כך שכולם ידעו שהוא חזק מאוד ולא כדאי להתעסק איתו ברע
בגיל 18 הוא עבר ניתוח קיצור קיבה ירד כ-40 קילו
כך שהיום הוא סטודנט להנדסת חשמל שנה שלישית חתיך מוקף בהרבה חברים וחברות

הייתי ילד שמן תלמיד מצטיין במצב דומה כלומר דחוי במושבה קטנה ומפורסמת. לכך נוספה העובדה שהורי היו מהגרים מאירופה בישוב שהחשיב רק את בני המקום ילידי הארץ. האפליה בבית ספר ובכל מקום בתוך הישוב בין ילדי המקום לילדי המהגרים הייתה קשה. למרות שאבי היה משכיל ואינטלקטואל אך לא היינו בעלי אמצעים כבני המקום = האיכרים שרובם היו מחוסרי השכלה פורמלית.
מאד ריגשה אותי הכתבה !
גם אני בחרתי לעסוק בפסיכולוגיה. (כנראה שזה לא מקרי)
זו חוויה שנשארת אי שם קרובה למודעות אך ממשיכה לאותת בהזדמנויות שונות.
כל הכבוד לך!

אתה הצלחת מליונים הלכו לאיבוד

בגופם של התינוקות, אלה ששרדו עד היום סובלים, מה הסיפור שלו בכלל, ילד שמן, אז מה?יש לו הורים משפחה, התמודדויות רגילות של החיים, טוב אולי אנסו אותו מה שעבר על לא מעט מחטופי ילדי תימן מזרח ובלקן , והרבה הרבה יותר גרוע.

מעריכה אותך מאד

יכול להיות ילד חתיך ספורטיבי גבוה..יש ילדות יפהפיות דחויות. אם יש איזשהו משהו קטן שונה - אינטילגנציה גבוהה, רגישות, לקות, מבטא, קושי כלכלי, מופנמות, ..העדר עט. למערכת לא אכפת כל עוד יש שקט תעשייתי. הורים צריכים להיות ערניים ולהעביר ילד למסגרת חדשה או לעשות מאמץ לחפש מסגרת נוספת שבה יהיו לילד חברים דומים לו בתחום עניין. ה"בעייה" לא זזה אתך. לפחות לא תמיד. לא להאמין ליועצות ופסיכולוגים שטוענים כך. זה לא בהכרח נכון. לא לסמוך על ההורים האחרים. החליפו, נסו אפילו כמה פעמים עד שיצליח. חבר או שניים מספיקים כהתחלה.

אני מסירה בפניך את הכובע על הנחישות ועל כל מה שאתה היום ,
אני מברכת אותך בכל טוב ובהרגשה טובה בליבך.

בתמונה כילד קטן רואים ילד יפה ומתוק עם חיוך של מלאך
מזכיר לי קצת גם את התמונות שלי כילד, אני בגיל 12 פניתי לכיוון של לימוד א' לחימה והתמדתי בזה לאורך שנים, זה נתן לי את הביטחון להתהלך בסביבה מאיימת ... למרות שגדלתי באזור "נחשב", ילדים מסוגלים להיות רעים ...

הורים רובם לא יודעים איך לתעל את ילדיהם כך שיהיו בעלי ערך ובטחון עצמי.

אנשים עם בעיות חבריות ובעיות אישיותיות נוטים ללכת וללמוד פסיכולוגיה כדי לנסות למצוא הסבר או ריפוי לעצמם- ואני אישית מכיר כמה וכמה מקרים כאלו
-כמובן שאני לא מאמין בפסיכולוגיה בכלל- אלא רק בשיטות הוליסטיות לריפוי גוף-נפש ותיקון רוחני.

בתקופה זו המורים לא הגיבו אם ראו התעמרות בילדים.שתקו.זה נורא.זאת שואה

אני מאחל למר בסר כל טוב וכמו כל אדם שחושף ומשתף סיפור כאוב, אני גם מודה לו ומכבד מאוד את סיפורו.

מעבר לכך ראוי לציין, שהרבה מאוד פסיכולוגים, עובדים סוציאלים, ומטפלי נפש כאלו או אחרים הם אנשים שכילדים או צעירים חוו תחושת כשלון קשה, ויצאו מהילדות אל גילאי ה-20 כשברור שהדבר הראשון, כרונולוגית וקדימותית, הוא מזור לפצעי הביוגרפיה הקצרה (באותו שלב) שלהם. בשלב זה הם יילכו לטיפול, וכיוון שלרוב, חוץ מנחמה, טיפול לא משיג הרבה (בוודאי שלא תיקון או ריפוי בעיות זהותיות/אישיותיות שהיו חלק מהסבל בילדות), הקושי להשתלב ולהתחרות ב"חיים האמיתיים" יביא אותם לבחור במסלול בו הם יעסקו ויתפרנסו מ"לטפל" באחרים. לבישת הפרסונה של המטפל משמשת כתרפיה עבורם עצמם, כי היא נותנת להם הרגשת שליטה על המצוקה והסבל שהם עצמם חוו (לרוב בלי שבאמת הם פתרו את אלה, ושממשיכים לכנן בהם במקום עמוק ונסתר). זו הדרך היחידה למעשה עבורם להיות היפוך של אדם חסר-אנים, ליצור סיטואציה בה יושב מישהו מולם ומשקף להם את עצמם כחסרי בעיות, כבעלי פתרונות ותשובות, ולמעשה כמדריכים ומנהיגים - דבר שעבור אלו שבילדותם היו שוליים או דחויים חברתית מהווה הגשמת חלום של היפוך של חוסר האונים, חוסר הערך, וההשפלה שהם חוו אז.

מבין אלה, רבים הם אלו שהסבל שחוו בילדותם היה קשור בדינמיקה של ילד דחוי, מאותגרות חברתית, ביישנות קיצונית, או אי יכולת לגבש זהות.

כך שהכותרת של הכתבה שנראית קצת כמו נסיון לכותרת בנוסח "חתול נשך כלב", שלא לומר פרדוקס, היא קצת מגוחכת. "הילד הדחוי שהפך לפסיכולוג" זה סיפור של הרוב המוחץ של הפסיכולוגים, כולל ה"מומחים", "דוקטורים", ו"פרופסורים" הרבים שבתחום.

בעיניי, רק אדם שהגיע מתוך כאב, יכול באמת לטפל בכאב .
רק אדם שחווה על בשרו את כאב הבדידות ואי ההתאמה לסביבה ולחברה , יכול להבין את העלבון הצורב של ילד\מבוגר שמרגיש שהוא לא ראוי לשהות במחיצת בני אדם.

רק אדם שהיה הברווזון המכוער, יכול להבין מה עובר על ברבורים אחרים.

הכאב הוא בלתי נתפס, מעין נפילה בלתי פוסקת לתוך תהום חשוכה מבלי היכולת אפילו להיאחז בציפורניים בדופן התהום , בכדי שרק אוכל להאיט -אפילו במעט- את קצב הנפילה, להאיט\להקל על המועקה שפוגעת במרכז החזה שלך , לגדור את הכאב שמתפשט בך מבלי יכולת לעצור אותו ,שמכרסם במהות שלך.

עד שאתה כל כך רוצה ,בכל מאודך,להשליך את הילד שבתוכך לתוך בור אפל ולגולל את האבן בכדי שלא יצא לעולם ,העיקר להיפטר מהכאב המתמשך.
ואפילו עושה זאת בפועל.
בכדי שאף אחד לא ידע שיש קשר בינך "המוצלח" לבין אותו ילד דחוי.
הכל היה טוב , עד שיום אחד הבנתי שהילד הזה...... הוא מקור אושרי האמיתי.

ואז הבנתי שעליי להפסיק לכעוס על הילד שבי , על חוסר המותאמות שלו, על חוסר ה"פוליטיקלי קורקט" שלו , על העילגות שלו הפנימית והחיצונית, התחלתי לחפש את הדרך החוצה.

כיום ,
לאחר המון סליחות, לעצמי , לילד שבי , התחלתי לאהוב את עצמי.
לא בצורה אגואיסטית של :"אני , אני ושוב אני!!" אלא יותר בקטע של חמלה וקבלה.
מעין :" זה אני , ואני גאה ואוהב אותי ".

הפועל היוצא מכך?
התחלתי לקבל את הזולת , לאהוב אותם, לראות את כאבם ולרצות להבין אותם, לרצות לעזור גם להם לצאת לחופשי , לעזור להם להוציא את הילד שבהם מתוך אותו בור אפל שאליו הם השליכו אותו.

והעבודה היא רבה.
כיום אנו מותקפים מכל כיוון , מוקפים מכל עבר בקולות הקוראים לנו "להיות כמו כולם" .

קולות שדורשים מאיתנו לבחור את מה להשליך לבור האפל של לעג ונידוי :
את היחודיות הפנימית שלנו
או
את עצמנו .

לצערי, רובנו בוחרים להשליך את היחודיות שלנו.......

זה כתבה עתונאית על כלב שנשך בן אדם

כל דימונה צריכה להיות גאה בך. ישר כוח. ואני זוכרת אותך בחור יפיפה.....חכם.....וגם שמן אז מה???