כאב הוא דבר טבעי, הוא נובע מפגיעה (פנימית או גופנית) או כאשר איננו יכולים למלא את רצוננו.
כאשר אנחנו ילדים אין לנו עדיין עכבות ולכן אנו מוציאים את הכאב שלנו בצורה של בכי או דיבור.
הבעת הכאב עוזרת לנו לקבל עזרה (גופנית,פנימית, הסבר) ולהבין היכן אנו עומדים ביחס לכאב .

אולם כאשר אנו מתבגרים, הסביבה מאותת לנו שזה לא רק לא לגיטימי לבטא את הכאב שלנו, אלא שגם לא נקבל עזרה בכדי להקל עליו.

התוצאה?
אגירת כאב מבלי שתהיה לנו יכולת לבטאו .
האגירה הזאת היא דבר שגורם לכאב לשנות צורה ולהפוך לתסכול.
כאשר התסכול נהפך בלתי נסבל , עולה על גדותיו, הוא הופך לכעס .

כלומר במילים אחרות,
כאשר אנו כועסים , אנו למעשה מביעים את התרעומת שלנו על אי היכולת שלנו להביע את כאבנו בצורה טבעית וחסרת עכבות.
וכעס, בשונה מהבעת הכאב, הוא בכיוון אחד בלבד : מאיתנו החוצה .
כלומר כאשר אנחנו כועסים, איננו פנויים לקבל עזרה.

אני פצועה ומפוקחת לא אפול שוב בבלוף דומה נתתי הכל ונפגעתי הכי קשה שאפשר להיות נטולת זוגיות נשמע לי כמו האופציה הכי נבונה שאישה יכולה לבחור בה

לפי תגובתך את פצועה וחבולה. יתכן שגם רווקה מבוגרת