היה לו הומור יבש מאוד וחיוך מזוייף. לא היה לו את הקסם של לנו או של אובריאן. לא היתה סיבה מיוחדת להצלחה שלו שהיתה בעידן שבו היו רק שלוש רשתות חזקות ששלטו בטלוויזיה.

לנו הוא היחיד שהתקרב לג'וני קרסון הגדול. לטרמן הביא את האירוניה והציניות לתכניות האירוח ולכן הוא נתפס לעתים (בצורה שגויה) כאיש בעל אישיות לא נעימה. זו פשוט הציניות הבלתי מתפשרת שלו בתיאור סיטאציות וסיפור בדיחות. הוא היה מוכשר מאוד כמארח ולפי כל הסקרים הוא אחד משני המארחים הפופולריים ביותר בתולדות הטלוויזיה האמריקנית.

צפיתי וצופה בכולם וההומור שלו נשאר ההומור היחיד שהתאים להומור שלי ולאישיות שלי. מי ששמע אותו יודע למה אני מתכוון. הציניות והאירוניה. הסרקזם המפולפל שלו. המבטים למצלמה. העקיצות לאורחים ועוד ועוד ועוד. כל זה אין לאחרים. הוא פשוט מעל כולם (חוץ מג'וני קרסון ואד סאליבאן שנחשבים לאיקונים בתרבות האמריקנית).

גם ג'יי לנו עבר תהליך דומה. קונאן אובריין הוא המנחה הכי מצחיק לדעתי, ומייד אחריו אני ממקם את קרייג פרגסון. פרגסון הוא גאון קומי שלא רבים גילו.

אין על ההומור שלו הוא המגיש הגדול מכולם אף אחד לא התקרב לקרסוליו ...

כמה וכמה פעמים ערוצים שונים ניסו לשדר אותה כאן- לא תופס, וואטבר מה שהינאנקס מצאו בו לא תקף לכאן.

כיום כואב לי שבמשך כל השנים פספסתי את לנו כי היה לי הוט.

אף אחד בארה״ב לא קורא לו לטרמן! קפיש? וגם letter מבוטא לדר, לא לטר.