היו זמנים שהחתן היה טובל את השנורקל בפעם הראשונה רק בליל הכלולות.

נשים יהודיות נחטפו ואוסלמו בכוח ואולצו להתחתן עם החוטף, במצב כזה הקהילה היהודית לא יכולה הייתה יכולה לעשות שום דבר. לכן, מנעו מנשים לצאת. לאחר החתונה מעמדן החוקי בעיני המדינה היה שונה ולא ניתן היה לחטוף אותן כל כך בקלות.

השער, קישותים וזלילה. מהות. כלה חפץ ונכס.

והפכה אותו לאבן ריחיים על צוואר הזוג הצעיר, לנושא שיש להתבייש בו, לעניין נגוע בעשרות חוקים ואיסורים שבינם ובין רומנטיקה ואהבה אין ולא כלום. פשוט לרחם על הזוגות שכך הכירו וכך התחתנו.

לא צריכה שימכרו אותי לגבר.
לא צריכה להיות אינקובטור או מדיח כלים.
מגדלת את ילדי שהבאתי לעולם מרצוני ובזמן שרציתי ועם גבר אהוב. אולי יום אחד כל תומכי היהדות יבינו שהיא אינה רחוקה מהאיסלם והנצרות, כולם דתות חשוכות שנועדו לשלוט בהמונים.

החדדים מחפשים כל היום החמרות.
האתאיסטים רואים בכל דבר פסול.
כבר אין כאן שיח. הכל שיח חרשים של קיצוניים

קשה להבין אותך ודומיך על התגובות הרעות.

ואת אביו זוכרת היטב מכפר ילדותי.

ויפה. ולא צריך להסתכל על זה במשקפיים של היום, כי אין קשר.
ודרך אגב, מנהגי החתונות שונים בגלל שהם הושפעו בעיקר מהתרבות והטקסים המקומיים, וכך זה גם היום. חתונה יהודית שנערכת בצרפת תהיה שונה מזו שבארה"ב.
כלומר, זה לא כ"כ האלמנט היהודי, אלא מנהגי המקום. שאין בזה כל רע

כשסבתי עליה השלום הגיעה לגיל שמונה, אביה מסר אותה לנישואים עם דוד שלו תמורת סיר של ג'חנון. כעבור שנתיים אותו הדוד לקח לאשה את גם אחותה הצעירה ובתמורה העניק לאב חמור וצנצנת חילבה.

בתוניסיה, הכלה הייתה יושבת בבית במשך שנה, והיום עושים בטוח שהיא גל לא תזוז. היו מאכילים אותה דברים משמינים כדי שתתנפח, כך שייראו כמה בריאה היא ושיש כסף למשפחה. שומנים היו אידיאל היופי.