סובל מכזה דבר. הלוואי ולי היה מה לקרוא או מישהו שעבר דבר דומה והיה מדבר איתי על זה

עד כמה שזה ברור מאליו שזו מחלה ככל המחלות, הטאבו מקשה על שיתוף הסובבים. אני בטוחה שבחרת לטובתך ולטובת משפחתך. כל הכבוד על האומץ.

כמי שגדלה בבית עם מחלות נפש האומץ שלך מעורר השראה

תודה לך

ברברה יקרה, שמחתי לראות את הוידאו אודותיך. הזדהתי מאד. אני מאובחנת במחלה וכמוך מתמודדת עם העניין, עם עליות וירידות. כל הכבוד על האומץ להיחשף - את עושה שירות חשוב לאנשים אחרים שסובלים ומתביישים בעצמם. שמחתי לקרוא שילדיך מקבלים אותך כמו שאת ועוזרים לך להתמודד. מאחלת לך הרבה שלווה וכוחות לעמוד מול כל האתגרים.

המון בריאות ואושר

אשמח לדבר איתך , השאר מייל ואצור קשר

וחיה עם משאלת מוות קבועה בצד המאבק התמידי לחיות. לפני כמה שנים אובחנה אצלי המחלה ממנה אני סובלת לעניות דעתי, מהיום בו נולדתי. המפלצת הזו נולדה יחד איתי וככל הנראה הרסה כל חלקה טובה בחיי עד האבחנה והטיפול התרופתי בו אני מתמידה כיום בדייקנות של שעון שווייצרי. יחד עם ההכרה במחלה ותהליך ההשלמה שזהו אכן מצבי, מה שאך הוביל אותי לא פעם להפסקת הטיפול התרופתי בהנחה שאיני זקוקה לו. עד שנפלתי לבור ללא תחתית והבנתי שאיני יכולה להעביר כך את חיי תוך נסיעה ברכבת הרים מטורפת.
לילדיי סיפרתי על מחלתי, גם מתוך רצון שהם יבינו שהם לא אשמים בהתרסקויות שלי.
המחלה הזו לעולם אינה נרפית ובוודאי לא מרפה, אבל אפשר לחיות לצדה כמו גם בצד הרצון התמידי למות מצד אחד ולהילחם על החיים מצד אחר.
לבי אתכם.

לכל אחד יש מצבי רוח, ברגע שמתערבים בצורה כימית במצבי הרוח, מתפרצת מחלת ה"מניה דיפרסיה". ראיתי זאת במו עיני עם חברתי הטובה מהיסודי. היא היתה מדוכדכת מהבגרויות, ברגע שלקחו אותה לפסיכיאטר, עבר למניה והתחילה להתפשט ברחוב ולבזבז כספים. פסיכיאטרים מומחים בלהפוך אנשים לחולים כרוניים

תודה!

אני מלווה את מחלת בני , כיום בן 52, מגיל 14! עם כל המגבלות , ולמרות שאושפז בתחילה , הוא הצליח לסיים את בית הספר, להשלים בגרות מלאה , לשרת שירות מלא בצה״ל , אם אישור רפואי נלווה, והוא עובד כיום כבר כעשרים שנה במקום עבודה קבוע! הוא נישא והתגרש לאחר 14 שנות נישואין,עבר בתחילת הדרך עליות וירידות- בהתאם למידת נטילת התרופות. כיום מודע למחלתו ונוטל תרופותיו בקביעות. המחלה בשליטה!!באשר לגילויה לבני משפחתו , תידע את בנו ,בכורו, כשהגיע לגיל 18, גם הבת כבר יודעת. צריך לעקוב בקביעות , לבקר בצורה סדירה אצל רופא , אבל אפשר לחיות עם זה , אפשר גם ליהנות!!

אם כי הפרעת מצבי רוח. היא אינה מוגדרת כמחלה נפשית מכיוון שאין הוכחה מדעית ופיזיולוגית לתסמינים שלה. לכן היא אינה מוגדרת כבר מספר שנים כמחלה, אם כי הפרעה.

כל הכבוד על הפתיחות והאומץ. אני זוכר את ברברה בתחילת דרכה בקיבוץ. היא היתה מאוד חברותית, עם דיעה מאוד עצמאית וכמה שזה מוזר לאור הכתבה- עם חיוך גדול ושמחה.מאחל לה המון אושר והכי חשוב, אופטימיות.

אני סובלת מדכאונות והתקפי חרדה והם בשום אופן לא שונים ממה שאת חווה! כייף לשמוע שמצאת טיפול שנותן מענה ואיזון. את נראית ונשמעת אישה נפלאה! ואני שולחת לך חיבוק ואהבה! מי יתן ונדע רק נחת בנפש. כל ההפרעות האלה לא שונות מאף מחלה פיזית קשה! זה הכי קשה שיש! זו מלחמת התשה עם המון חושך גדול! בהצלחה וחיים טובים ומיטיבים אמן!

דרושות תעצומות נפש,עזרה מתאימה מאנשי המקצוע הנכונים,וסיוע מהמשפחה הקרובה. אצלי גם-יראת שמיים,ובטחון בשם(איני דתי).

ילדייך זכו שיש להם כזו אמא, שחינכה אותם להיות גאים במי שהם

ברברה,
ריגשת אותנו מאד - באומץ לשתף, בכנות, בישירות ובאנטילגנצייה והחכמה.
את השראה לסובבים אותך...