חיממת את ליבי.
at the end of the day i believe that home is where the heart is ;-)

גם ניקול קראוס רוצה ילדות מאושרת יותר, אז היא החליטה שלו רק הייתה גדלה בישראל הקולקטיבית של לפני 40 שנה הכל היה שונב. האידיאליזציה הפשטנית הזאת שבה כל הישראלים יוצאים לרחובות כדי להיות זה עם זה בחורף, כל כך נאיבית שזה פורט לי על עצב חשוף. כנראה שגם היא לא מאמינה בכך ברצינות, אבל כולנו צריכים תמונה מאושרת שתחמם אותנו.

הוא בטח גם נפלא. לפי איך שהיא מתארת מצבים וסיפורים היא בטח סופרת נהדרת.

מאד pc ללגלג על ההנהגה הישראלית וביבי בפרט, אבל ביבי קורא את המציאות מצויין
ומכיר את המזה"ת, בניגוד לאובמה ההזוי, שכל כך רצה להטיב עם המוסלמים וראו מה
קרה בקדנציה שלו, בגלל החשיבה הנאיבית שאפשר לפתור הכל בעזרת דיפלומטיה

את שני ספריה הראשונים קראתי מהופנט, מנסה לקרוא לאט ולהאריך את התענוג. מנסה להשאיר פירורי שורות לשבוע הבא, לפני שיגמר. הספר בית גדול מחכה לי על המדף ואני דוחה את הקריאה בו. עכשיו, כשיצא ספר נוסף סוף סוף אקרא אותו.

זה נחמד לחלום ולפנטז. אבל זה שונה לגמרי כשמגיעים לתור בסופר ועוקפים אותך בלי להתחשב בך, או חותכים אותך בכביש ועוד מקללים אחר-כך, כאילו אתה אשם...

אני לא יודע מי יותר מצחיק, אלה שאומרים שחלום חייהם לגור בישראל, אלה שכותבים על אלה שאומרים או אלה שאוהבים לקרוא את זה. אם רק כל החלומות בחיים היו קלים להגשמה כמו לקנות כרטיס טיסה.

אנשים אומרים דברים מוזרים כשיש להם אינטרס

היא חושפת את עצמה בספר אך קוראת לדמות בשם אחר כדי להסתיר משהו. את לא יכולה לבקש תשומת לב כסופרת ולהתחבא כבנאדם. זה לא עובד ככה.

ואם ילד גדל באמריקה ולא יצא ישראלי מה הפלא.
אני חולם על הרווחה הכלכלית, על חצי מהלחץ כלכלי ביטחוני שיש פה.

החברה הישראלית האפילה על חברות אחרות בעולם המערבי בתחרות על אגואיזם של הפרט, חוסר נימוס ותרבות, כוחניות, חוסר הגינות ונצלנות.
מעולם לא התקיימה בישראל החברה שעליה הסופרת המכובדת מדברת.
באשר לי, הייתי שמח לעשות את המסלול בכיוון ההפוך.

אני יכולה לספר לך סופרת יקרה, שאני בדיוק כמוך (אותו הגיל, מצב משפחתי דומה) ואני חיה בישראל ומבחינת קשרי חברות - אין לי כאלו כלל. לא מצאתי את עצמי בשום קהילה, למרות שניסיתי. אין לי קשרי חברות בכלל, כלום . אין לי אף חברה להתקשר , לדבר או להיפגש איתה. לי ולבעלי אין זוגות חברים אחרים. היו לאורך השנים - אבל עכשיו אין. כלום. גם עם המשפחה שלי אני בנתק מוחלט ומכל מפגש אני יוצאת עוד יותר בודדה. היחידים שיש לי בעולם הם בעלי וילדיי. אז הנה , אפשר להיות בודד גם בחברות שנראות הכי חמות , וקרובות. יכולה לומר לך שמי שהיה רואה אותי ואת משפחתי המורחבת מהצד במפגשים משפחתיים היה חושב שאנחנו המשפחה החמה והאוהבת בעולם. כי במשפחה שלי אנחנו אלופים בהעמדת פנים, במראית עין. אין פה קורבנות או האשמה למה אני במצב הזה. אני במצב הזה כי זאת אני וזאת התקשורת שלי עם הסביבה. סביר להניח שהייתי במצב דומה בכל חברה שהייתי גדלה בה. כי זה חלק מהסיפור שלי. חלק מהחוויות שעיצבו אותי. אם כבר היתי מעדיפה חברה מסודרת וברורה. לפחות היו חוקים ברורים של תקשורת , מה מותר ומה אסור, והיה לי הרבה יותר קל לתקשר עם אחרים והם היו הרבה יותר ברורים לי.

זה מצחיק ומעולם לא חשבתי על זה אבל נכון לגמרי. בארה"ב, בה אני חי כיום, בגלל צורת הבנייה והמיזוג יש הקפדה על טמפרטורה בתוך מתחמים סגורים. לא פותחים חלונות וזה משנה לגמרי את תחושת הקהילה. הדבר שהכי זכור לי בתור ילד זה ללכת בשמונה בערב ברחוב, כל החלונות במרפסות פתוחים ומכל דירה חיים יבין מגיש את מבט. וגם לקרוא לחבר מהחלון לבוא לשחק כדורסל... דברים קטנים שמחברים אנשים. זה מצחיק ונשמע ארכאי, אבל זה יצר תחושת - "כולנו ביחד בסיפור הזה".

אדם מרגיש בודד, הוא ירגיש בודד גם עם אלף אנשים זה גנטי