וממש ממש התאכזבתי. קאסט של שחקנים מהליגה הראשונה וכמעט כולם מבוזבזים על טקסט גרוע וסיפור עם על כך הרבה חורים בעלילה שקשה להתעלם וליהנות מהשאר.

החברתית שלה.
הסרט עצמו, כסרט פעולה, טוב מאד. וכן, העובדה שרוב הדמויות הראשיות שחורות (גם הטובות וגם הרעות) בהחלט שונה מהעבר.
אבל בתור מסר, ודברים למחשבה ברמה החברתית, הסרט במרחק גדול מאד מה"עוצמה" של המסר של לוק קייג'.

אבל המבקרים מתמוגגים אחד אחד. מישהו יודע למה?

זה הכול

סרטים עם גיבור על שחור כדמות ראשית - ספון, סטיל, בלנקמן, איש המטאור, קטוומן, ועוד כמה שאני מפספסת כנראה. פול רובסון היה אחד מהשחקנים הכי פופולריים בשנות השלושים למרות שבקושי עבד. סטודיו Micheaux ייצר סרטים אילמים רק עם שחקנים שחורים כמו גוף ונשמה מ-1925. בלקספלוטיישן? בשנות ה-70 נוצרו מאות אם לא אלפי סרטים בכיכוב צוות שחקנים שרובו שחור. ריצ'רד ראונדטרי, פאם גריר, סידני פואטייה, הארי בלפונטה, סמי דיוויס הבן, לואי ארמסטרונג, אוזי דיוויס, רובי די, ביל קוסבי, ריצ'רד פריור, ג'יימס ארל ג'ונס, האחים ניקולס, וכ'ו? ההישג הכי זעום שלהם נראה יותר מרשים בהשוואה לפנתר השחור בסה"כ עוד סרט מארוול עם אותן בעיות בתסריט שלא טורחים לתקן כי למותג כבר יש שם אז יאללה כסף!

כל החגיגה המרגשת פה נגד גירוש מבקשי מקלט/עבודה לאפריקה חצה כל טעם טוב. הנה לכם אדם שחור חזק וחכם שאומר לכם במפורש שאפריקה היא מקום טוב ואין מה לפחד. אז יללה לבן גוריון, אפריקה מחכה לידיים עובדות.