קראתי את יומנה של אנה פרנק בגיל צעיר מאד. הספר ריתק אותי. כתיבתה של אנה ביטאה במידה רבה את חוויותי ורגשותי באותו גיל, כמובן בהבדל המתבקש בגלל היותה במחבוא. הספר מרתק לא בגלל תיאורי שואה אלא בגלל אישיותה וכשרון הכתיבה שלה.
אני בטוחה שאילו נשארה בחיים היתה אנה פרנק הופכת לסופרת.

קראתי אותו שנה שעברה

כל עוד היתה אנה פרנק במחבוא, וטרם נתגלתה, היתה נערה מתבגרת רגילה בתכלית. חמודה, וקצת קפריזית, ממש כמו כל בת 16. ההבדל היחיד הוא פסק-דין-מוות שגזרו עליה בגרמניה, והתאמצו מאד לבצע, רוב תושבי הולנד, יחד עם החיילים הפולשים הגרמנים.

וכאמור - כל עוד היתה להם תקווה במחבוא, כל עוד לא נתפסו, וכל עוד התרגלו לחיים הצפופים והמשונים הללו - קצת כמו להיות בכלא, אבל גם קצת יותר טוב, כי יש איתך משפחה וחברים -- כי אז לא היתה שום סיבה בעולם שלא תכתוב ותחיה כנערה רגילה.

דווקא ה״רגילות״ של כל נרצחי השואה, היא שעושה את התקופה הזאת לשחורה כל כך. לא פושעים מתו. לא חיילים. לא מכוערים. לא שמנים. לא פרובוקטורים. לא קומוניסטים. לא שום קבוצת התייחסות ברורה - חוץ ממוצא יהודי. זה לא נתפס, ולא יאומן, ואי אפשר בשום פנים ואופן להבין, איך אדם אחד - שחי חיים נורמטיביים עד נקודת זמן מסויימת, תופס מוט ברזל, ומרוצץ את ראשו של תינוק חמוד בתכלית, שאינו מכיר כלל לא אותו ולא את הוריו, ובסך הכל ״אמרו עליו שהוא יהודי״. את זה אי אפשר לי אישית להבין.

בשואה לא היו ״נקודות קטנות של אור״. התאהבותה של אנה בפטר - עדינה, מבויישת, מכמירת לב, וכפויית-גורל שכזאת, היא רק מנוף שמעצים את זוועת מותה בברגן-בלזן. נערה קטנה, שלא הספיקה. עד שקם עליה מכשיר הרצח הגדול הזה.

והנורא מכל - שהאשמים מפוזרים בכל מקום, ורובם המוחלט והמוחץ מעולם לא התכחשו, לא התחרטו, ולא חזרו בהם ממעשיהם הנוראים.

בהולנד - היו גם חסידי אומות עולם. אבל כמה? עשרים? מאתיים? אלפיים? ומה על מיליוני ההולנדים הרגילים שהסגירו יהודים לכל גסטפו מזדמן? מה איתם? מה עם בניהם? מה עם נכדיהם?

אירופה מעולם לא נוקתה מהטינופת הזאת. אירופה נושאת אות-קין עד העולם, ובשל כך, אינני נוסע לטייל שם, למעט לונדון ומעט איטליה, היכן שהדברים הללו לא התרחשו. זה הכל.

עם כל הכבוד, אני לא מצליח להבין את ההתעסקות האינסופית הזאת ביומנה של אנה פרנק כשישנן עדיות מרתקות וסיפורים מסמרי שיער על מה שהוריי ויהודים אחרים עברו בשואה בתופת במחנות ההשמדה ומחוצה להן ומעשי גבורה בלתי נתפסים וכל הזמן חוזרים לסיפור של אנה פרנק ומשפחתה שהסתתרו בעליית הגג.

וכך גם אני התגלתי לנשוא השואה שעד היום הוא נושא מאוד רגיש אצלי והיום שאני אומנית רוצה בדרך המיוחדת שלי להנציח את הסיפור דווקא בצורה מיוחדת וישירה כדי להעביר את השואה הלאה כדי שהסיפור לעולם לא ישכח כי אסור לשכוח ואסור לסלוח לעולם לא אסלח למה שנעשה לעמי לא נסלח ולא נשכח .

מאז ומעולם לא חייתי בשלום עם הידיעה, שחייה הכל כך פרטיים של נערה צעירה, פרושים לעין כל.
אנה עצמה הצהירה ביומנה, כי אם מישהו היה קורא בו, היא היתה מתה.
אז נכון, היא נפטרה מן העולם. אבל עדיין; החדירה לנבכי המתרחש במוחה, ליבה וגופה, היא מזעזעת בעיניי.
נשמתה נלקחה ממנה בידי זדים. מדוע שתחולל כך גם פרטיותה?. ממש פגיעה בכבוד המת, לדעתי.
ראוי היה לוותר על הנצחתה בדרך זו, או לכל הפחות - לצנזר חלקים נרחבים ביומן, שהם אינטימיים באופן מביך ונכתבו בידיעה שלעולם, לעולם לא יחשפו לעיניים שאינן שלה.

מדובר פה בנער ונערה עם גורל דומה, פחד משותף מהבלתי נודע, תוסיפו שיעמום כי זה כלא + יצרים טבעיים והרי לכם "אהבה" הם פשוט מצאו נחמה ותקווה זה בזו עד השחרור שיחלו לו. גם בתוך הכלא - המשפחה לא באמת ידעה ושיערה עד כמה מצבם אומלל וחייהם תלויים על כף המאזניים בפרט הצעירים שבהם ולכן מצאו גם זמן לדברים אחרים כי בתוך המחבוא לא הרגישו את הגרזן מונף מעל.. למרות שזה היה כך.
זו דעתי.