לא הכרתי את קובי ז"ל, אך כאשר התרחש אסון המסוקים, נגע המקרה הכאוב שלהם לליבי במיוחד גם (ובייחוד) בשל הטרגדיה הכפולה. אמו של קובי טובה ז"ל נפטרה מסרטן, לפני כ10 שנים עברתי ארוע סרטני קשה ממנו נחלצתי אך נותרתי עם משקעים קשים ותופעות לווי קשות.. אמש פגשתי את האב באוינברסיטת תל-אביב, וכמו כן ראיתי את הסרט אשר הוקדש לזכרו.. אין מה לומר אלא לצטט את המשורר שאול טשרניחוסקי "ראי אדמה כי היינו בזבזנים מאד.." אאחל למשפחת בן-שם אושר בגידול בנם ה"טרי" אור, ומי ייתן והם כמו שאר המשפחות הכאובות לא ידעו עוד צער..

לאבא היה חבר ילדות שהוא גם האח של הגיסה של אבא שאת שמו איני זוכרת, שם משפחתו הוא דיין והוא נהרג בסביבות סוף שנות הארבעים תחילת החמישים.איך זה קרה? הוא עלה לארץ מטעמים ציוניים עוד בהיותו נער וזאת מבלי לבקש רשות מהוריו או להודיע להם מאלג'יריה, זה סחף אותו כמו את שאר הצעירים בתקופתו. הוא היה אמור לאבטח אוטובוסים שנסעו דרומה, באחד הימים כאשר איבטח, עלו מחבלים לאוטובוס ורצחו את כל הנוסעים ואת שני החיילים שאבטחו. אך רגע...נשארו שלושה בחיים שעשו עצמם מתים והם: החייל הנוסך שאיבטח אח של הדודה ותינוקת שלא הפסיקה לבכות מרה. המחבלים החלו עוזבים את השטח, ואח של דודה ששמע את התינוקת התקרב אליה וניסה להשתיק אותה כדי שלא יחזרו להרגה. כשהוא עשה זאת המחבלים ראו והרגו את שניהם. הקורבן האחרון שנותר-החייל הנוסף, החבר שלו נותר בחיים וסיפר זאת!. מאז כל שנה אבי יושב מול הטלויזיה ומחכה ששמו יופיע על המסך...זו השניה הכי ארוכה שאני רק יכולה לתאר, מה עובר לו בראש....

הכרתי את אייל רק שטחית למעשה לא הכרות אישית, כאשר שרתתי בחצרים בשנת 80' והוא סיים את קורס הטייס. החלטתי לכתוב דברים אילו כיון שאחת משכנותיו (שלא אזכיר את שמה.. ), לגלגה עליו בשל שיבוצו למגמת המסוקים "טייס מסוקים זה נבך.. אי אפשר להשוות אותו אל הקרביים" לא הגבתי על השטות.. בראשית שנת 82' נפל אייל במילוי תפקידו והוא בן 22. יהיה זכרו ברוך, ויהי זכרם של כל טייסי חיל האוויר ברוך ויקר..

את נחשון וקסמן אני זוכרת היטב, משום שהוא נחטף כשהצטרפתי לשורותיו של צה"ל, בטירונות. יהי זיכרו ברוך. וגם של ניר פורז שנהרג בעת ניסיון החילוץ של נחשון.

חייתי בבוסטון 5 שנים,יש לי אזרחות אמריקאית, כל יום זיכרון הלכתי לבית הכנסת ושם דובר על יום הזיכרון,אבל זה לא כמו בישראל, הלכתי לבית ישראלי שם סופר על ישראל, אבל הכל נראה מזוייף, ממש בזויי ממש לא אמיתי, אבל לא יכולתי עוד, ישראל טבועה בדמי, יום הזיכרון מחייב להיות בישראל, ישראל היא המולדת ובילעדיה הכל מזוייף, שלא לדבר על הילדים הישראלים בחו"ל שישראל לא אומרת להם כלום, כל פיגוע כואב יותר בחו"ל, להיות ישראלי זה להיות בארץ, רק בישראל אנחנו ישראלים, חו"ל זה לא פה ולא שם, אני אחיה ואני אמות רק בישראל, ישראל זה בדמנו זה בנשמתנו, אני אוהב להיות בישראל, אני אוהב את ישראל, ולכל הישראלים , אני מרחם עליכם וגם בז לכם!! ולגבי עצמי, אני חיי נהדר בישראל, ישראל היא אהבתי האמיתית.

מכל הסרטים הכואבים שהוכנו על חלליי צה"ל, את הסרט על הטייס אסף אשר, אני זוכרת מכולם. התמונות השמחות של המשפחה הגדולה, החברים האוהבים, החיוך הממיס לבבות, ילד יפה. למרות שראיתי את הסרט הזה בשנה שעברה, אני לא אשכח את המשפט שאמרה אחותו הגדולה של אסף, שהם היו משפחה גדולה ומאושרת, היו עונים לטלפון: "שבט אשר שלום". כל כך חבל, על אסף ועל כל החיילים שלנו. יהי זיכרם ברוך!

פגשתי בך לראשונה בקורס סמלים במדבריות הנגב, היית מפקד המחלקה שלי, מהרגע הראשון שפגשתי בך הבנתי שפגשתי, חייל אחר, מיוחד, מלא בנחישות, דבק במטרה, עשית כל דבר אפשרי על מנת להכשיר אותנו באופן הטוב ביותר, כשכולם היו עייפים מן התרגילים הארוכים , אתה היית היחיד שלא נח וחשבת איך התרגיל הבא יהיה טוב יותר, היית דוגמא ומופת לאהבת הארץ , מודל לחיקוי, מבחינתי היית דוגמא לישראלי היפה, השורשי, הגאה. אני זוכר כי שאיפתך הייתה לעזוב את ההדרכה בבסיס ההדרכה ולחזור לחבריך בצנחנים אשר נמצאים בלבנון, רק חודשים מאוחר יותר כאשר ישבתי אי שם ברפיח ושמעתי על נפילתך בלבנון הבנתי כי בסופו של דבר חזרת לחבריך בלבנון, גם אם הכרנו לתקופה קצרה, דמותך תהיה תמיד לנגד עיני כדוגמא לישראלי היפה, כמודל לחיקוי, יהיה זכרך ברוך.

עודד בוסקילה לא הכרתי אותו ממש אישית הוא היה אח של חברה שלי מהתיכון כאב לנו לנו לשמוע שביום העצמאות הוא נהרג, בחור בן 16 שלא התחיל את חייו להמרות שזה לא קשור ליום הזכרון אבל ההאזכרה זה ביום זה..... שכל שנה עולים לקבר ביום הזכרון כשאני רואה את אחיו התאום קשה לי להאמין שעודד איננו אני לא בת למשפחה שכולה (מקווה גם לא בעתיד) אבל אני בהחלט מבינה ומתאחדת עם אותם יקירהם של הנופלים... יהי זכרם ברוך! נעמה כהן.

עלו מגרמניה. שניהם תלמידים מצטיינים. אשר היה פעיל באצ"ל. בעת הדבקת כרוזים בחיפה נתגלה ע"י הבריטים, ימ"ש, ונורה ברגלו. נלקח, ללא כל טיפול רפואי, למרתפי הבולשת הבריטית. רגלו הבריאה נכבלה למיטה בשלשלאות. נחקר באכזריות, אך לא גילה דבר על המחתרת ואז הועבר לבית החולים הממשלתי בבת גלים. אך היה מאוחר מדי, גם כריתת רגלו, שאחז בה הנמק, לא הצליחו להציל את חייו. בן 18 במותו (8.11.44). שנה ושלושה חדשים לפני-כן נהרג אחיו בסרפנד, בהיותו בן 19, בעת שירותו בגדודים הארצישראליים שעמדו לצאת לאירופה, להילחם בהיטלר, ימ"ש. ת.נ.צ.ב.ה

אליאורה שוורץ (אמא של שירה)מבקשת שמיכל תתקשר אליה 448720-052

At the moment I live abroad, but in those kind of days my heart is in Israel, my home Thank you for giving me the opportunity to read those touching stories My heart cries with you Yehi zichram shel Giborey-Israel baruch vemi yiten velo neda yoter tzaar, Amen

קיבלתי אבא במתנה שניצל מקרב בחווה הסינית,,ב-73 אבל חיה איתכם כל יום בצורה כזו או אחרת... מחזקת את ידכם.. וכל כך משתתפת בצערכם. אורית

אולי אין לי זכות לכתוב כאן היום. לא איבדתי אף קרוב משפחה תודה לאל. אך עם זאת אני רוצה לציין שבחו"ל המצב עוד יותר קשה. קשה לראות את השידורים של ערוץ 1, ו-2, לשמוע רדיו ולקרוא עיתונים כאילו אתה בארץ. אבל כשמגיעה הצפירה צריך לשמוע אותה דרך הטלוויזיה..... זה נוראי לדעת שאני לא יכולה "להיות שם" עבור ארצי בעיקר ברגעים כאלה. לכל המשפחות השכולות, היו חזקים ואל תשכחו לרגע את פני אהובכם שבשמיים. יהי זכרם ברוך.

מאוד מרגש לראות שאתם זוכרים את ערן אלכאווי. אני יושבת עכשיו עם משפחתו של ערן וכולם מוסרים המון תודה, מכל הלב.

למשפחתו שכתבה כאן אני רוצה להגיד - תדעו שאבישי, הנסיך האציל, חי בלבבות הרבה אנשים שהכירו אותו, ולו הכרות שטחית כמוני. אי אפשר לשכוח את אבישי, יפה התואר ובעל לב הזהב - ובאמת אלה לא קלישאות, כזה הוא היה! אני מוצאת את עצמי חושבת עליו לא פעם והלב כואב על ההחמצה. הלב לא יכול לתפוס איך יופי כזה ולב כזה מפסיקים להתקיים. אני מחזקת את ידי המשפחה - דעו לכם שאבישי השאיר את חותמו על כל מי שהכיר אותו. הלוואי שתוכלו למצוא קצת נחמה במחשבה הזו.

היום מתייחדת משפחתי בישראל עם זכרו של דודי, שמעולם לא זכיתי להכיר ואני פה בגולה, אך בזכותכם לא מרגישה לבד. דודי נפצע מכדור תועה וכעבור ימים מספר, ביום כ"ג בסיון תשט"ז (1.6.1956) מת מפצעיו. יהי זכרו ברוך, יהי זכרם של כל גיבורנו ברוך ומי יתן ולא נדע יותר צער, אמן

we played together football in maccabi petah tikva. one day you marked a goal "out of this world". i will never forget it . 30 years after i sill remember this . you were a fantastique guy. i think of you SASSI.

היינו יחד בקורס קציני קשר בשנת 1982 לפני המלחמה.. חבר טוב שלי ואנכי הודחנו מקורס קצינים עקב סיבה אדיוטית וגורלית.. חנן ודורון סיימו את הקורס ושובצו לגדודי חי"ר המלחמה פרצה ושניהם נהרגו.. דורון מבאר יעקוב נהרג מפגיעת צלף בראשו בפאתי דאמור. חנן מנתניה נהרג במחנה פליטים בור'ג מלי בפאתי צידון לאחר שנגמ"ש הפיקוד נפגע. סיימתי את קורס הקצינים במחזור הבא ושובצתי במקום חנן שפיגל בגדוד הצנחנים. כניסתי לתפקיד לוותה עם איסוף חפציו של חנן, ומסמכים שכתב. כל יום זכרון בצפירה אני נזכר בחנן ודורון ותוהה על הגורל שגרם להדחתי מהקורס הראשון שהשתתף בקרבות ושיבוצי בהמשך במקום חנן ז"ל. אני היום בן 39, עוד מעט ילדי מתגייסים ומתקרבים לגיל של דורון וחנן שישארו צעירים לנצח..

התגייסנו באוגוסט 72,הכרנו כמו ששני חיילים חדשים שופעי מוטיבציה מתיידדים, שוחחנו על זה שעכשיו תורנו לשמור על ארצנו והלוואי שתיהיה לנו ההזדמנות לממש זאת במשך שירותינו שזה עתה התחיל. בגיבוש לספינות, בחיל הים, עשיתי הכל כדי להתקבל,והוא להיפך,כל כך רצה לחי"ר וממש התחנן לפרוש מהגיבוש וללכת לחי"ר. בסיום אמר שהוא לא מעוניין ונפרדנו. 14 חודשים אחר כך באוקטובר 73 התממשה לנו המשאלה הנאיבית שביקשנו,ובין ההפלגות ללא סוף והקרבות,כששהינו בנמל והתעדכנו בשמות למדתי שציון קדוש שביקש כל כך לחי"ר נפל בקרב על החרמון, ואם נשאר איתנו?

אני משרת עדיין במילואים באותו הגדוד. אני זוכר את הימים הקשים ההם. לי זו היתה פעם ראשונה שנהרג חייל ביחידה בה שרתתי.... בני נקבר בטבעון. יהי זכרו ברוך.

רק במדינה כמו מדינת ישראל יכול הכאב והשכול האישי להקרין על מצב הרוח של מדינה שלמה. רק במדינת ישראל יכול הכאב העצום של יום הזיכרון לחללי צה"ל (יחד עם יום הזכרון לנרצחי השואה) להתערבב בשמחת יום העמצאות. וזו דווקא גדולתו של יום העצמאות - אנחנו פה - בשביל להשאר !

"אני - הולך - לבכות לך תהייה חזק למעלה .... " "לנצח אחי, אזכור אותך תמיד ונפגש בסוף אתה יודע ויש לי חברים אבל גם הם כבים, אל מול אורך המשגע."

שני אחים גיבורי עקדה. נישא בגאון את שימכם לעד.

ביום זה עולים קטעי זכרונות על חברים שנפלו. דב נפל ביום כיפור 73 בקרב הפריצה לצליחת התעלה באוגדת שרון. הכרתי את דב הכרות שטחית מהטירנות וקורסי שריון אך לא ממש שרתנו יחד. דב נחרט בזכרוני כבחור שמח ועליז במיוחד ובעל בטחון עצמי רב. חזרנו לאחור לטסה להתארגנות לקרב הפריצה לתעלה, לפתע ראיתי את דב מגיע עם כוחות תיגבור ישר מהבית. באותו הערב התקיימה תחת כיפת השמיים הופעה של יפה ירקוני. וכמובן את מי הזמינה לשיר דואט מתוך מאות החיילים, את דב. למחרת דב נהרג בקרב.

אני לא הכרתי את ערן אבל אני זוכרת אתו בזכותך!! אני מאמינה שעוד רבים כמוני שלא הכירו אותו בחייו הכירו אותו במותו לאחר שצפו בסרט המרגש שיצרת למענו ולמען כולנו. עשית דבר מדהים בכך שהחדרת את דמותו של ערן לזכרוננו והוא נותר שם - בחור שהוא מושא להערצה!!! שמחתי מאד לקרא באחת התגובות כאן שהקמת משפחה, אני רוצה לאחל לך ולהוריו של ערן כל טוב !! שלא תדעו עוד צער. יהי זכרו ברוך!

דקות אחדות לפני שהפגז הנורא פגע בך הצעתי לי את הגלויה האחרונה שהיתה בתרמילך כדי שאודיע בבית שאני חי.אתה לא זכית לכך ואני איבדתי חבר אמיתי שלעולם לא אשכח.חיוך מבויש צניעות תום ורגישות אין קץ הם מעט מתכונותיך .לא העזתי להתיצב מול הוריך בקריות לא היה לי את הכוח וצר לי על כך

אין מילים לתאר את הגאווה שהרגשתי ששמעתי את נאומו של רס"ן איתן בלחסן כשנאם לבוגרי סיירת הצנחנים ב-98 לא אשכח את דיבורו היציב, את עיניו היוקדות בלהט ואת הרוח שהפיח בי. לא הכרתי מקרוב, אך מרחוק ראיתי את מלח הארץ עומד ונואם מולי, ראיתי בנאדם שמול עיניו עמדה רק מטרה אחת. לעשות הכל למען המדינה ולצערי זה עלה לו בחייו. אותו לילה ארור שלקח אותך, את דוד ואת לירז לא ימוש מזכרוני, ככשמעתי וראיתי בחדשות את הפרצוף של החבר הכי טוב שלי מופיע, שותת דם. הבנתי שמשהו קרה. אבל לא ידעתי מה. חברי הקים פינת זכרון לזכר שלושת ההרוגים בבית ג'בור, לזכר דוד גרניט שנפל בעודו מסייע לפצועים האחרים, וללירז טיטו שנפל מאותו צרור שלקח את איתן. אבלו חייו כבר לא יהיו אותו דבר, גם אני, בכל אשר אלך, אזכור אתכם, גיבורי ישראל, אנשים אשר לא מש מעינהם חזון הציונות האמיתי, אנשים אשר נתנו את היקר מכל למעננו ובזכותם אנו פה היום, צעירים לנצח. יהי זכרם ברוך.

אני ותומר נפשנו בבית הספר התיכון - הר וגיא בכיתה ח'. תומר היה בן קיבוץ מנרה ולאורך שנות התיכון חלקנו את אותו שולחן בכיתה. תומר תמיד חלם ללמוד באוניברסיטה אחרי הצבא ולכן רק חיכה להתחיל את החיים אחרי השחרור. במובנים רבים תומר היה דמות האנטי-גיבור. אחר כך תומר הלך לצבא והתגייס לשריון. כחצי שנה אחריו גם אני התגייסתי לשריון. בעת פעילות מבצעית בשטחים כאשר תומר היה במחסום נפתחה על אנשי המחסום אש מידי מרצחים ותומר נהרג. אני זוכר שקיבלתי את הידיעה בגדוד השריון בו שרתתי ברמת הגולן ואת הנסיעה למנרה לבית הקברות. אבל יותר מהכל אני ההתנתקות מכל מה שהיה מסביב ואת הכאב שלא יצא. שנים לאחר מכן - לאחר שזכיתי לסיים את לימודי באוניברסיטה לטייל בעולם ולפגוש את בז זוגתי בקשתי ממנה לבוא איתי לבית הקברות במנרה כדי לספר לה על תומר. בשבילי הזיכרון של תומר חי וקיים. יהי זיכרו ברוך.

מעולם לא הייתי חבר קרוב ממש של אבישי.למרות שראיתי אותו הרבה ביום-יום שלי.אבל גם בלי להיות האדם שאבישי מתקשר אליו כשהוא משועמם,יכלתי לראות כמה הוא מיוחד.ואני לא כותב את זה בדיעבד.אני חושב שכל האנשים מסביבו יכלו להרגיש את ההילה מסביבו.אני מתגעגע אליו,כאדם,כמשהוא מיוחד בחיים של כולנו. למשפחתו אני יכול לומר- אבישי עדיין איתנו.לא שכחנו.

את הסרט על ערן, שעשתה חברתו, ראיתי בפעם הראשונה, והיחידה, לפני מעל 5 שנים. מאז, כל יום זיכרון, אני חושבת על ערן. לא הכרתי אותו, לא הכרתי את משפחתו, ולא את חברתו, אבל נקשרתי, בזכות הסרט. יהי זכרו ברוך