חירות, אומץ, גבורה: זו האישה המעוטרת בישראל
בני משפחתה של רחל "דידי" הראל לא ידעו דבר על פועלה בשואה. אף שבהוליווד תיעדו את דרכה, להם התברר רק 7 שנים לפני מותה איך נפלה בשבי הנאצים וכיצד הצילה רבים ממוות. סיפורה של האישה שקיבלה את אות החירות מנשיא ארה"ב, אות האומץ ממלכת אנגליה ואות גיבורי המחתרת ממלכת הולנד
בועז פיילר | פורסם 09:17, 07/04/2013
יום השואה - דיווחי נוספים בחדשות ynet:
ללמוד, להקשיב, לעזור: בני נוער כותבים לניצולים
גרמניה: 50 משומרי מחנה אושוויץ יועמדו לדין
מנחם גילה מי הוא, אבל איפה התאום A7734?
רחל הרץ הראל נולדה ברוטרדם בשנת 1923 ועם פרוץ מלחמת העולם השנייה הצליחה להסתתר אצל משפחה נוצרית ולהסוות את יהדותה. ב-1943 הצטרפה למחתרת ההולנדית, לאחר שמשפחתה נרצחה כולה לנגד עיניה בעקבות בגידתו של עורך דין הולנדי. הודות לאומץ לבה והאחריותה שגילתה, בשילוב כושר מנהיגותה, היא טיפסה בעקביות לראש המחתרת ההולנדית והייתה אחראית להצלת חייהם של יהודים רבים, אנשי מחתרת וצנחני בעלות הברית.
בשבי הנאצים
בנובמבר 1944, אחרי מעקב נרחב, הצליחו אנשי הגסטפו לטמון לה מלכודת. אך הראל ניסתה להימלט. בבריחתה ירו ברגלה והיא נתפסה ועונתה משך תקופה ארוכה. למרות העינויים הקשים, עמדה הראל במשימה שלא להסגיר את רשימת חבריה במחתרת ואת המידע על כוונת כוחות הברית לצנוח על גדות הריין - מבצע קריטי להכרעת הנאצים שתואר לימים בסרט הוליוודי ידוע נוסף בשם "גשר אחד רחוק מדי".
רחל "דידי" הראל (באדיבות מוזיאון הנשים בחיפה)כיוון שהגרמנים לא ידעו שהיא יהודיה ולא היו להם הוכחות לחברותה במחתרת, לא הרגו אותה. במרס 1945 הצליחה לברוח מכלא מאפלדורן בעת שהועברה למחנה וסטרבורק סמוך לגבול גרמניה, שם אמורים היו להורגה. יום לאחר מכן שוחרר חלק זה של הולנד על ידי הקנדים.
אות גיבורי המחתרת
בזכות כל אלו קיבלה הראל את "אות החירות" מהנשיא טרומן ו"אות האומץ של מלך אנגליה", העיטורים הגבוהים ביותר שיכולים נשיא ארה"ב ומלך אנגליה להעניק על תרומה לניצחון כוחות הברית בזמן המלחמה. לאחר מכן זכתה הראל גם לאות "גיבורי המחתרת" ממלכת הולנד.
(באדיבות מוזיאון הנשים בחיפה)
(באדיבות מוזיאון הנשים בחיפה)
(באדיבות מוזיאון הנשים בחיפה)היא אחת משלושה ישראלים בלבד שזכו באות החירות וחולקת את התואר המכובד עם הנשיא פרס ונתן שרנסקי. "ובכל זאת, פועלה אינו מוזכר במוזיאונים על המלחמה, לא באתרי ההנצחה, או בשום מקום אחר", אמרה ל-ynet יעל ניצן, יוזמת ומייסדת מוזיאון הנשים בחיפה. עם הקמתו בקרוב, הוא אמור לתקן חלקית לפחות עיוות היסטורי זה עבור הראל ועוד רבות אחרות שסיפורן מעולם לא סופר.
"ידענו שעברה הרבה, לא ידענו מה"
ב-1950 עלו רחל ומשה הראל לישראל ולימים בנו את ביתם בהרצליה. שם גידלו שלושה בנים: מתי, אלחנן ושמואל. הראל הוכשרה כגננת ועם השנים הפכה למומחית לחינוך ילדים חריגים ובעלי מוגבלויות. בצניעותה, לא סיפרה אפילו למשפחתה על מעלליה. רק בשנת 1982 חשפה את "וידויה", כדבריה, בכנס נשות ארגון ויצו שנמנתה עם פעילותיו המרכזיות בישראל. זוהי העדות היחידה לסיפורה בארץ.
"הסיפור התגלה במלואו למשפחה הקרובה רק אז", אמר בנה, שמואל. "ידענו שהיא עברה הרבה אבל לא ידענו בדיוק מה קרה. אמא הייתה אישה צנועה מאוד. אני חושב שהיא גם לא חשבה שזה לא נכון לשתף בסיפור הזה איש מהסיבה שלדעתה, ולדעת אבי, שלחם לצדה במחתרת ההולנדית, לא היה מגיע להם לחיות בעוד שאחרים מתו. הם חשבו שהם רק מילאו את תפקידם ושזה 'מה שהיה צריך לעשות'".
הנעליים מהולנד זוהו באינדונזיה
נעליה הירויות של הראל שהסירו מרגליה הנאצים בעת שעונתה, התגלו על ידי אחיו של בעלה כששירת בצבא הולנד באינדונזיה לאחר הלחימה. "דודי נשלח להילחם שם מיד לאחר המלחמה", סיפר שמואל. "כשנשלח לבחור נעליים באפסנאות, ראה את הנעליים וזיהה אותן לפי השם 'דידי' שהיה כתוב בתוכן ולפי חורי הכדורים שניקבו אותן. אין לנו מושג איך התגלגלו לאינדונזיה. הוא מיד אסף אותן והחזיר אותן למשפחה". לאורך שנים נשמרו הנעליים כמו גם המדליות בשקית ניילון בבויידעם ולא זכו לכבוד הראוי. "כששני הורי נפטרו, החלטנו לעשות מעשה ולהביא את הסיפור להכרה ציבורית", אמר.
הראל בצעירותה (באדיבות מוזיאון הנשים בחיפה)
נעליה של רחל. הגיעו עד אינדונזיה (צילום: שמואל הראל)
בסוף החודש תיפתח במוזיאון הרצל-לילינבלום בתל אביב תערוכה מיוחדת על תרומתן של נשים לישראל, שם יזכו להכרה מאוחרת חלק מהנשים שסיפורן מעולם לא סופר. אחת מהן היא דידי הראל.
בסוף השבוע נסע שמואל הראל להביא את הנעליים של אמו למוזיאון. לאחר מכן אמר ל-ynet: "זו סגירת מעגל מבחינתנו. הסיפור של אמי מוצג עתה וכבר לא מוסתר במגרה אלא מוצג לציבור בכבוד הראוי לו".
הראל עצמה, אולי בסוג של נבואיות, בחרה לסיים את "נאום הווידוי" שלה בכנס נשות ויצו ב-1982, במילים רלוונטיות מתמיד, גם היום: "אנחנו חייבים לעזור לאנשים צעירים ולעצמנו לחיות כאן, כולנו יחד. אנחנו חייבים לספר להם שלא כל היהודים הלכו ללא כל מאבק אל מותם ואנחנו חייבים להילחם על ערכינו. המקום היחידי שבו אנחנו יכולים לגור ולהיאבק על קיומנו הוא המקום בו יש לנו זכות לחיות".
דידי הראל נפטרה ב-16 בנובמבר 1989 בפתאומיות, לאחר ששבה ממפגש מרגש בהולנד עם כל מי שהיו קשורים בעברה בעת מלחמת העולם השנייה וזכתה להצטרף לטקס הענקת אות חסידי אומות העולם לבני המשפחה שהסתירו והצילו אותה ואת אמה.
החוקרת ד"ר אסתר כרמל-חכים סייעה להכנת הכתבה באיסוף החומר
