ראחת פלסטין

אם הייתי יאסר ערפאת, הייתי יושב עכשיו ומתפלל בדבקות עזה לכך שנשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש לא יציץ בתמונות ששודרו ממזרח ירושלים ורמאללה.

התמונות האלה, ששודרו בגאווה מופגנת בכל הרשתות הערביות, הציגו המון פלסטיני חוגג באושר את אחת הטרגדיות האכזריות ביותר של המאה ה-21 וה-20 גם יחד. צעירים, נשים וטף שרו וחילקו ממתקים, בעוד העולם המערבי מנסה להתמודד עם מכת הטרור האיומה בהיסטוריה.

התמונות האלה עמדו בניגוד טוטאלי למראה פניו של יאסר ערפאת, שהגיב למתקפת הטרור בארצות הברית בהלם מוחלט. כן, זה היה הלם. גם ערפאת לא יכול לפברק מבט כזה.

על פניו של הראיס ניתן היה לקרוא את הכתובת בבירור: "ראחת פלסטין", נאמר שם. הלכה המדינה, הלך הכל. ערפאת, ששיגר את האזור כולו לקיצוניות מטורפת של שנאה, שלא לחץ על הבלמים, שהחליט דווקא עכשיו לצאת לסוריה - ערפאת כבר יודע שזה הסוף.

יש דמיון רב בין חגיגת הפלסטינים עכשיו לבין זו שהיתה במהלך ירי הטילים של סדאם חוסיין על ישראל. גם אז הם רקדו, גם אז זעמו עליהם בישראל.

אלא שהפעם המטרות לא היו ישראליות. המטרה היתה המעצמה הגדולה בעולם, שלא שוכחת ולא סולחת. מי שחושב אחרת, מוזמן להביט ברקורד של האמריקנים, ובמיוחד הרפובליקנים, בנוגע לסלחנות. הו לא, בוש הבן לא ישכח לערפאת ולעמו דבר, כמו שאביו לא שכח דבר בשעתו.

זה לא זמן לגחך או לעלוז על קוצר ראותה של ההנהגה הפלסטינית. זה זמן להבין שתמונת המצב השתנתה. מה שהיה בלתי אפשרי, הוא כעת אפשרי. אם היום קרסו בנייני התאומים והפנטגון, מחר זו יכולה להיות פצצת אטום בידיו של גורם איסלאמי קיצוני. ולא חסרים כאלה.

ובנושא הזה, יש רק שני צדדים. אין תמיכה חלקית בטרור, ואין מתן חשאי לאלימות "רק נגד מתנחלים" למשל. עידן האור הירוק והצהוב של ערפאת לארגוני הטרור הסתיים. ישראל וארה"ב ניצבות בצד אחד. הפלסטינים, כך זה נראה, הוצבו על ידי מנהיגיהם בצד השני. ואם כך? אכן, ראחת פלסטין.