"מסכה, בידוד והימנעות מהתקהלויות": ד"ר אורי גלנטה מספר
(צילום: רועי עידן)

התחלואה בנגיף הקורונה בישראל הובילה בתי חולים לסגור מחלקות פנימיות ולהסב אותן לטובת טיפול בחולים בנגיף, לצמצם ואף לבטל פעולות רפואיות לא-דחופות וגם לעבוד בעומס רב. ארבעה אנשי צוות רפואי מארבעה בתי חולים שונים מספרים על הקושי בעבודה, וכמעט מתחננים בפני הציבור: שתפו פעולה, עטו מסכות, שמרו על היגיינה ואל תזלזלו, עבור הזולת. ynet מביא את הסיפורים ממחלקות הקורונה ברחבי הארץ.

פרופ' טליה וולק, שערי צדק

העבודה במחלקת הקורונה שונה מהעבודה במחלקה רגילה. אפשר לשהות בה רק זמן מוגבל - עד שעתיים, ולכן צריך להיות ממוקד במה שאתה עושה. עקב מצב החולים יש קצת טשטוש בחלוקת התפקידים בין האחים והאחיות לרופאים והרופאות - יש דברים שאנו עושים במחלקה בניגוד למקומות אחרים, בין אם זה למדוד לחולים מדדים או לעזור להם עם האוכל. אפילו מכינים להם כוס תה או קפה.
במחלקת הקורונה בברזילי. אנשי הצוות שמבקשים: "שמרו על ההנחיות"במחלקת הקורונה בברזילי. אנשי הצוות שמבקשים: "שמרו על ההנחיות"
במחלקת הקורונה בברזילי. אנשי הצוות שמבקשים: "שמרו על ההנחיות"
(צילום: AFP)
מחלקת קורונה בית חולים שיבא תל השומרמחלקת קורונה בית חולים שיבא תל השומר
"הפגיעה משמעותית, ההחלמה איטית"
(צילום: AFP)
למרות המסכות, אנחנו בקשר טוב עם המטופלים. אבל זו עבודה לא פשוטה - גם פיזית וגם נפשית - אבל מתמודדים עם זה. אם הקורונה תימשך לאורך זמן ולא יראו איזשהו שיפור במצב, זה יהיה לא פשוט, אבל בשלב הזה אנחנו ממשיכים לעשות את העבודה שלנו.
המצב קשה, יש הרבה מאד עומס, יש הרבה יותר חולים ויותר חולים קשים. קשה לדעת מה יהיה בחודשים הקרובים כי זה בעיקר תלוי באנשים. כמה אנשים מוכנים להסתכל סביב ולהתנהג בצורה אכפתית כלפי החברה שהם חיים בה. זו אחריות על כל אחד, שמשפיעה על המצב הלאומי. במקרה הזה כל התנהגות של כל אחד ואחד קובעת איך הדברים ייראו. חבל שאנשים לא ממושמעים.
פרופסור טליה וולק מנהלת מחלקת קורונה שערי צדקפרופסור טליה וולק מנהלת מחלקת קורונה שערי צדק
לקחת את השפעת - ולהכפיל ב-10. פרופ' טליה וולק
(צילום: דוברות בית החולים שערי צדק)
זו מחלה קשה. יש בה שלב של קושי מאוד משמעותי בנשימה וחולשה נוראית. אבל הדבר הכי מדאיג זה המצב הנשימתי. ההחלמה ארוכה מאוד, אנשים שהידרדרו נשימתית צריכים לפעמים שבועות או חודש. החזרה לתפקוד מלא לוקחת כמה שבועות או חודשים.
אנשים מזלזלים בזה, חושבים שזה סוג של שפעת. רוב האנשים חושבים ששפעת זה לשכב בבית עם חום וכוס תה ולימון, אבל גם וירוס השפעת יכול להיות קשה. הקורונה היא לקחת את השפעת ולהכפיל אותה פי עשר. זה וירוס שגורם לפגיעה ריאתית מאוד משמעותית עם החלמה מאוד איטית. אפשר למנוע את הקורונה. רק צריך להקפיד על מסכות, שטיפת ידיים ולהימנע מאירועים חברתיים וממקומות סגורים בלי אוורור. זה לא נוח, אבל צריך להתאפק.
פרופ' וולק היא מנהלת מחלקת הקורונה בבית החולים שערי צדק בירושלים.

ד"ר אורי גלנטה, סורוקה

בשיא העומס, היינו עם 14 מונשמים ושלושה חולים על מכשיר אקמו - לב ריאה. הטיפול במטופלים הללו דורש כוח אדם מיומן ביותר. החולים האלו הם תוספת למיטות הטיפול הנמרץ הרגילות של בית החולים - וזה יוצר עומס. כדי לקבל כוח אדם מיומן נאלצנו לגייס עובדים ממחלקות אחרות, ובעצם לסגור חלק מהשירותים הרגילים של בית החולים. סגרנו מחלקה פנימית והסבנו אותה לקורונה והרחבנו אותה, על מנת לקלוט יותר חולים.
אורי גלנטהאורי גלנטה
ד"ר אורי גלנטה. "אנחנו במלחמה והציבור לא חש את חומרת המצב"
(צילום: רחל דוד, סורוקה)
לטובת השימוש בכוח האדם, צמצמנו פעולות אלקטיביות (לא דחופות), ביטלנו ניתוחים אלקטיביים וסגרנו גם חלק מהשירותים המרפאתיים. אנחנו לא בשיא העומס ולא לקראת קריסה, אבל העומס גדול ואנחנו חוששים שיגדל עוד יותר לאור שיעור התחלואה שהולך ועולה לאחרונה.
אני מרגיש במשך הרבה מאוד זמן שיש פער מאוד גדול בין מה שהציבור מבין ובדרך שבה הוא פועל, לבין איך שאנחנו חיים ומרגישים בבית החולים. אנחנו במלחמה על חיי החולים, מלחמת התשה ארוכה ביותר. הציבור משום מה לא חש את חומרת המצב וקצת פחות מקפיד על אמצעי ההגנה. אני חושב שזה בידיים שלנו. מעבר לפעולות שנעשות על-ידי משרד הבריאות, והממשלה, זה באמת בידיים שלנו.
בברזילי. "פער גדול בין מה שהציבור מבין ובדרך שבה הוא פועל"  בברזילי. "פער גדול בין מה שהציבור מבין ובדרך שבה הוא פועל"
בברזילי. "פער גדול בין מה שהציבור מבין ובדרך שבה הוא פועל"
(צילום: AFP)
מה שאנחנו יכולים לעשות זה לעטות מסכה, להימנע מהתקהלויות - ולבודד את עצמנו כשאנחנו לא מרגישים טוב. אלה הדברים העיקריים שימנעו את היקפי התחלואה שאנחנו רואים כרגע.
ד"ר אורי גלנטה הוא רופא בכיר במחלקת טיפול נמרץ קורונה בבית החולים סורוקה מקבוצת כללית בבאר שבע.

ארשיד שיבלי, ביה"ח העמק

שום דבר לא הכין אותי ליום הזה, שום בית ספר לא לימד אותי להתמודד עם הרגע הזה. המוות הראשון שלי בקורונה! ידענו שזה יהיה, הבנו שאין מנוס. כמה ימים אנחנו צופים בשקיעה, שמשתקפת בפנים, במוניטור ובבדיקות המעבדה. עד שמגיע הרגע שמישהו עומד מאחוריך ומכריז: "שעת המוות 10:10". תמיד אחרי כן, יש דממה של הבנה שהכול נגמר. כולם מתפזרים ואתה שם לבד.
בטיפול נמרץ הייתי רגיל לעשות אותו, כשהבכי של המשפחה ברקע, מהדהד במסדרונות מחוץ ליחידה ומחלחל מהדלת פנימה אל המחלקה ואל מיטת הנפטר. ביחידה עוד חיכינו בסבלנות. שהמשפחה תיפרד, שיכנסו עוד פעם לחבק, רואים אותם מטלטלים אותו בתקווה שכל זה לא נכון, ממאנים להיפרד, מסרבים להאמין. מתקשים לעכל, להשלים, להבין.
ארשיד שיבליארשיד שיבלי
ארשיד שיבלי. "יד אחת וכל כך הרבה תפקידים"
(צילום: דוברות המרכז הרפואי העמק)
בקורונה כל זה שונה, בקורונה כל התהליך הוא אחר. זה מוות שקט, מוות כמעט חרישי. מוות שונה. שום התקהלות, אין בכי, אין זעקות. כמה קשה מנשוא המוות הזה. לא יהיה מי שיתפלל עליך, לא יהיה מי שירחץ אותך, לא יהיה מי שייפרד ממך. אני מגלה שאני האחרון שעושה את כל זה. לא המשפחה, לא הרב או השייח ולא הכומר. אני הפכתי להיות המשפחה, איש הדת, האח המטפל ואיש הטהרה.
אני יוצא החוצה ומחפש מישהו שינחם אותי. משהו שירגיע אותי. מישהו שיגע בי. ולא מוצא. חוזר שוב לחמ"ל, היכן שיש עוד אנשים, היכן שיש חיים. ומנסה אולי לשכוח ולהתעסק בדברים אחרים. בקורונה כמו בקורונה, שום דבר לא צפוי, שום דבר לא שגרתי. וכאילו היא לא נותנת לי אפילו את הרגעים האלה, להתאבל. להתנצל. להיגאל. מהמחשבה הזאת שלא יכולנו להציל.
מחלקת קורונה בשיבאמחלקת קורונה בשיבא
"רץ במחשבה אחת - איך נציל עוד נפש"
(צילום: AFP)
שוב הטלפונים מצלצלים, שוב מכשירי הקשר רועשים. אין רגע דל, אין זמן למנוחה. מישהו אמר פעם שמה שקורה בשווייץ ב-10 שנים, קורה בישראל ביום אחד. נדמה לי שמה שקורה בקורונה ביום אחד, לא קורה אפילו בטיפול נמרץ ב-10 שנים. הדינמיות והאינטנסיביות היא משהו שלא כתבו עליו בספרי הרפואה הרבים. אני רץ פנימה ורק חושב על דבר אחד, רק שלא יהיו שני מקרים ביום אחד. לחשוב איך אנחנו יכולים להציל עוד נפש, ולקבור את הצער בצד.
קיבלתי שיעור נוסף, אחד מיני רבים מאז כניסתי למחלקת הקורונה. שיעור במוות ובחיים. שיעור של כמה חשוב שאנחנו הם האחרונים. וכמה חשוב שנשתדל לעשות את זה באופן הנכון ובכבוד הראוי, עבור אדם שהיד האחרונה שנגעה בו היא ידינו המלטפת. היד שמבריאה אנשים, ומוציאה מתוך הרחם חיים. היד שמלטפת ראשי ילדים, מרגיעה ידי כואבים, ומחבקת את הבודדים, היא אותה היד שהיום נפרדת ממתים. זהו תפקידנו כאחים ואחיות. יד אחת. כל כך הרבה תפקידים.
ארשיד שיבלי הוא אח במחלקת קורונה בבית החולים העמק בעפולה. את הדברים כתב ב"יומני הקורונה" שלו.

ד"ר ענת אנגל, וולפסון

ללא שיתוף פעולה מצד הציבור לקיום תקנות החירום, המצב בישראל לא ישתפר ורמת התחלואה תמשיך ותטפס. נכון להיום התפוסות במחלקת הקורונה עומדות על 60%. רוב החולים מונשמים, במצב קריטי או קשה. אנחנו ערוכים ומוכנים לתת את הטיפול הטוב ביותר למאושפזים.
"היענו להנחיות". ד"ר ענת אנגל
(צילום: דוברות המרכז הרפואי וולפסון)

הצוות הרפואי נותן את נשמתו ועשה לילות כימים כדי לתת את המענה. אנחנו מבקשים מהציבור שותפות והיענות להנחיות, כדי לאפשר את בלימת התחלואה והורדת כמות החולים בכל האוכלוסייה.
ד"ר ענת אנגל היא מנהלת בית החולים וולפסון בחולון.