גזר הדין לאלדר קורול
(צילום: בראל אפרים)
"כתבתי לו שאני סולחת לו, שהוא חייב להבטיח לי להישאר בחיים ולא לפגוע בעצמו; שלא משנה מה יהיה - הוא ימשיך הלאה". לפני ארבע שנים איבדה נעמי הורוביץ את בעלה, זמיר יונה (51), בתאונת דרכים בבאר שבע לאחר שאלדר קורול - אז חייל בן 19 - איבד שליטה על רכבו. הוא הורשע בגרימת מוות ברשלנות, נהיגה ברשלנות וגרימת חבלה והיום (חמישי) נגזרו עליו 15 חודשי מאסר בפועל במסגרת הסדר טיעון. הורוביץ - שנפצעה יחד עם בתו של המנוח באותה תאונה - החליטה למחול לו למרות האובדן, הצער והכאב.
זמן קצר לאחר מותו של יונה, ביקשה אלמנתו, נעמי הורוביץ, ליצור קשר עם הנהג הפוגע - לאחר שהבינה כי מדובר היה בטעות אנוש של נהג צעיר. בין הצדדים התקיים הליך "צדק מאחה", שבמסגרתו נפגשים הפוגע והקורבן. הורוביץ אף העידה לטובתו של קורול במסגרת הטיעונים לעונש בתיק, וביקשה שלא ירצה עונש מאסר.
"אני נפצעתי ובעלי הגן עליי ועל הילדה", שחזרה האלמנה. "אני זוכרת שהוא תפס את היד של הילדה וזרק אותה. ראיתי את הרכב נכנס בנו - ואחרי זה לא ראיתי כלום. אני זוכרת שכל הזמן שאלתי איפה בעלי ואיפה הבת שלי. חשבתי שאנחנו עומדים להישרף. העלו אותי לאמבולנס ואני זוכרת את הידיים שלו (הנהג הפוגע, א.ק) שהיו מעל הראש שלי ואני זוכרת שהוא אמר לי במילים הללו: 'אני מצטער, לא התכוונתי'".
לאחר התאונה, סיפרו חוקרי המשטרה להורוביץ כי קורול נהג במהירות המותרת ופשוט איבד שליטה על ההגה. כבר אז היא ביקשה להיפגש עמו. "הבנתי שהמצב הנפשי שלו לא טוב, אז ישבתי בבית וכתבתי לו מכתב כי פחדתי שהוא יפגע בעצמו", אמרה.
"מאותו רגע הבנתי שהמקרה שלנו הוא מקרה שונה לחלוטין, וכל הזמן עקבתי אחריו. אני זוכרת שהוא לא רצה לחזור הביתה וכתבתי לו שהוא צריך לחזור להורים שלו, שאוהבים אותו".
במסגרת המפגש בין הצדדים, ביקשה הורוביץ לחבק את קורול ולהרגיע אותו. היא ציינה כי חשוב לה לומר לו שהיא לא מאשימה אותו ואף סולחת לו, וכי היא חיה חיים מספקים ומאושרים כיום - על אף הכאב והאובדן. הורוביץ אף אמרה לקורול כי התאונה היא אירוע טראומטי עבור שניהם וכי היא מתמודדת עמו, וכך היא מצפה שהוא יעשה ויממש את חלומותיו ומטרותיו.
בעדותה בבית המשפט פירטה האלמנה כיצד השתנו חייה ללא היכר, כשאיבדה את בעלה ונאלצה לטפל בבתה הקטנה - בעודה יושבת בכיסא גלגלים. "אין קשר בין האובדן שחוויתי למה שאני עושה פה היום", היא אמרה. "זה שאני מעידה לטובתו לא אומר שלא אהבתי את בעלי ושהוא לא חסר לי. זה לא אומר שהילדה שלי לא מפסיקה לשאול על אבא שלה.
"היום, ב-2020, המדינה נותנת הזדמנויות לאנשים כמוהו. הוא צריך לשמור על התפקיד שלו בצבא, להתחתן ולבצע עבודות שירות - אבל לא לרצות מאסר. כלא זה לעבריינים והוא לא עבריין. הוא ילד טוב".
יצוין כי בעקבות האסון ועל רקע החלטתה של הורוביץ לסלוח לקורול - נוצר קרע בינה למשפחת בעלה המנוח. אחותו ובתו של יונה הביעו שביעות רצון מעונש המאסר בפועל שהושת עליו. "ביום שאחי נהרג - ההורים שלי מתו איתו", אמרה האחות, בת שבע בלאושטיין בשלב הטיעונים לעונש. היא הוסיפה: "נכנסנו לסטטיסטיקה ועולמנו חרב עלינו. מדובר בכאב ועצב קשים מנשוא".
הנהג הפוגע בבית המשפט: "מאותו יום ארור - גם חיי נגמרו"
גם קורול עצמו דיבר בבית המשפט. הוא אמר: "גרמתי למותו של אדם. מאותו יום ארור ומקולל החיים השתנו. לא רק החיים של המנוח נגמרו באותו היום, גם החיים שלי, שהכרתי, נגמרו באותה טרגדיה איומה, וכך גם חייה של משפחתי הקטנה.
"אין יום שעובר מבלי שאני משחזר את התאונה האיומה הזו בראש שלי. כל יום אני אומר לעצמי: 'מה הייתי עושה אחרת כדי למנוע את התאונה הנוראית?'. לא נהגתי בפראות, לא הייתי שיכור, לא עברתי עבירת תנועה. כל חטאי או פשעי שעליו אני נותן היום את הדין הוא שהייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
עוד אמר קורול: "אין דבר בעולם שיכול להחזיר את המנוח לחיים. אם היה דבר כזה - הייתי הראשון שהיה משלם כל מחיר כדי לעשות זאת ואפילו הייתי משלם על כך בחיי. הלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל אחורה".
הנאשם שחזר את התאונה: "ירדתי מהאוטו, רצתי לעברם, החזקתי וליטפתי את ראשם, ניסיתי לעזור. לא הבנתי ולא ידעתי מה גודל האסון שאליו נקלעתי. אני, שתמיד נתתי מעצמי לזולת והאחר, נותן היום את הדין במשפט של חיי ובטרגדיה הזו שבה אני מצוי במרכזה. אני מבקש בכל לשון של בקשה את סליחתה של משפחת המנוח, את סליחתה של בתו של המנוח".
הפרקליטות ביקשה להטיל על הנאשם עונש מאסר בפועל. לפי כתב האישום, קורול נסע במהירות של 65 ק"מ - חמישה קמ"ש מעל המהירות המותרת, ואיבד את השליטה על הרכב בפנייה.
לטענת הפרקליטות, "מדובר במהירות בלתי סבירה והתוצאה הייתה סטיית רכבו ועלייתו על המדרכה ופגיעה בהולכי רגל תמימים אשר היו בדרכם הביתה אחרי בילוי". בתסקיר שירות מבחן הומלץ להטיל עליו 500 שעות שירות לתועלת הציבור. בפרקליטות התנגדו לעונש וטענו כי "מדובר בענישה מקלה ובלתי סבירה, שאין לה תקדים בפסיקה".
