5 צפייה בגלריה
אדל בניטה אלמנתו של אהרון בניטה
אדל בניטה אלמנתו של אהרון בניטה
"אמנם משפחה קטנה, אבל שמחה ומאושרת". אדל בניטה
(צילום: יריב כץ)
קרוב לחמש שנים עברו ממוצאי השבת בסוכות 2015, אז צעדו ברחוב הגיא בעיר העתיקה בירושלים הזוג אהרון ואדל בניטה עם שתי עגלות ובהן ילדיהם נתן ושולמית. בדרך חזרה מרחבת הכותל התנפל עליהם מחבל שהחזיק בסכין. באותה השכונה התגורר נחמיה לביא ששמע את זעקות האימים וירד במהירות עם נשקו האישי כדי לסייע למשפחה שהותקפה.
המחבל מוהנד חלבי דקר למוות את שני הגברים, אהרון בניטה ונחמיה לביא, ופצע קשות את אדל בניטה ואת הבן נתן. בתום סדרת טיפולים רפואיים הצליחו האם והבן להשתקם.
כמעט חמש שנים אחרי שאיבדו את בעליהן, כל אחת פתחה פרק חדש בחייה; נטע לביא חזרה לרובע היהודי, ואדל בניטה עברה להתגורר במודיעין. "לגור בירושלים זה לחיות את הפיגוע, את האמבולנסים, זה פשוט לחיות בדריכות ורצינו התחלה חדשה", מסבירה בניטה את המעבר.
5 צפייה בגלריה
נטע לביא וביתה
נטע לביא וביתה
ביקרה פעמים רבות ברחוב הגיא מאז הפיגוע. נטע לביא ובתה
5 צפייה בגלריה
התינוקת של אדל לאחר הפיגוע, 2015
התינוקת של אדל לאחר הפיגוע, 2015
התינוקת של אדל לאחר הפיגוע, 2015
לביא עשתה דווקא את הכיוון ההפוך. אחרי הפיגוע היא עברה עם שבעת ילדיה ליישוב בית אל כדי לגור קרוב למשפחתו של נחמיה ז"ל, ולפני שנה החליטה לחזור לגור ברובע היהודי. "אחרי ארבע שנים הרגשתי שאנחנו כבר עומדים על הרגליים ומתאוששים", מסבירה לביא את ההחלטה לחזור לגור בעיר העתיקה, "כל הזמן התגעגענו, רצינו לחזור אבל הרגשנו שזה עוד לא הזמן, שאין בשלות. כשהחלטנו לחזור - המעבר לרובע היה מאוד טבעי לי ולילדים. כל החברים שלנו שם, חזרנו לקהילה שלנו, למשפחות שאנחנו אוהבים, זאת תחושה כיפית של בית".
למרות הפיגוע האיום, לביא מעידה שאין בה כל פחד להסתובב ברחובות העיר העתיקה. "אני לא יודעת להסביר, זה מעל הטבע. אנחנו לא חיים בפחד, אני לא חושבת שחוויתי פחד אפילו לרגע אחד מאז מה שקרה. אני יודעת שזה נשמע כמו סיפורי סבתא, אבל זו האמת. הפיגוע לא עירער לי את תחושת הביטחון או את ההבנה שזה המקום שלנו".
מאז הפיגוע לביא ביקרה פעמים רבות ברחוב הגיא ובמתחם היהודי בית ויטנבורג בהם התגוררו במשך 15 שנה. "אנחנו בקשר צמוד עם המשפחות שגרות בחצר ויטנבורג, הגענו לבקר כל הזמן, זה הבית השני שלנו", מספרת לביא. אך המקום אליו היא מגיעה הכי הרבה הוא דווקא זירת הפיגוע, בה הוקמה פינה חמה לכוחות הביטחון לזכרו של נחמיה לביא ז"ל. "הפינה הזו היא בנפשי, היא פתוחה 24 שעות ביממה בכל ימות השנה, כולל בחגים, בשביל החיילים והשוטרים ששומרים על העיר העתיקה".
במשך מספר שנים הפינה מומנה מתרומה נדיבה של משפחת פאליק, אך משבר הקורונה פגע בתרומות ומשפחת לביא יצאה בקמפיין גיוס המונים כדי להמשיך את הפעילות במקום.
5 צפייה בגלריה
"הכי חסר בשבתות, בחגים וכשנפגשים עם המשפחה המורחבת". נחמיה לביא
"הכי חסר בשבתות, בחגים וכשנפגשים עם המשפחה המורחבת". נחמיה לביא
"הכי חסר בשבתות, בחגים וכשנפגשים עם המשפחה המורחבת". נחמיה לביא
מטבע הדברים, לאדל בניטה קשה יותר להגיע לרחוב הגיא. בניטה ראתה את בעלה נרצח לנגד עיניה ונדקרה 17 פעמים בגופה. "קשה לי נפשית להגיע לשם בגלל הטריגר של הפיגוע, אבל הייתי שם פעמיים - פעם בטקס לזכרם, ופעם שנייה הלכתי לבד כדי להתגבר על התחושה הזו שיש מקום שמבחינתי הוא חור שחור שלא מתקרבים אליו", היא מספרת.
את הכוח להתמודד עם האובדן והאירוע הטראומטי שואבת בניטה משני ילדיה. "אין ספק שמבחינה נפשית לעבור דבר כזה זה לא קל, אבל כשאת מודעת למציאות את מוצאת דרכים להתמודד ולטפל בכאב. יש לי ילדים, בכל בוקר כשאני רואה אותם ואת החיוך שלהם אני מתמלאת בהמון כוח".
תקופת החגים קשה להרבה משפחות שכולות, ונדמה שעבור משפחות בניטה ולביא היא מורכבת במיוחד שכן יום השנה לפיגוע מצוין בסוכות. "הוא חסר לנו כל הזמן", משתפת בניטה, "כל יום, כל שבת, וזו תקופה קשה במיוחד של סגר וקורונה וחגים. אהרון חי איתנו, הוא לצידנו בבית, זו לא מגירה חשוכה שלא פותחים, הוא חלק מהחיים שלנו, הילדים חיים את אהרון ממקום חיובי של חיים ושל בחירה בחיים".
5 צפייה בגלריה
אהרון בניטה
אהרון בניטה
"חסר כל הזמן". אהרון בניטה
(צילום: אהרון קליגר)
"הזמנים שנחמיה הכי חסר הם כשהנוכחות שלו הייתה הכי משמעותית - בשבתות, בחגים, בימים בהם נפגשים עם המשפחה המורחבת או יוצאים לנופש עם חברים", מספרת לביא. "בזמנים האלה החוסר חזק. ועם זאת, בשגרת היום-יום לצערי התרגלנו לחיים בלעדיו. זה חלק מהמציאות וההישרדות, אדם מתרגל לקיים. הבת שלי אמרה השבוע ש'גזירה על המת שנשתכח מהלב'. זה לא שהוא נשכח, אלא נשכח בצורה שמאפשרת לחיות עם האובדן. אנחנו חיים ושמחים, היום-יום שלנו הוא חוויה טובה, הוא לא מעיק כמו שהיה בהתחלה".
אם אדל בניטה הייתה יכולה לפגוש את אדל של לפני חמש שנים, היא הייתה ניגשת לאלמנה הטרייה והמבוהלת ואומרת לה שיש בה כוחות אדירים. "היא לא יודעת למה היא מסוגלת. כנראה יש את הכוחות האלה בכל אדם, אלא שאנשים לרוב לא מעריכים את עצמם נכונה ולא מודעים לעצמם. גיליתי בעצמי כוחות והבנתי שאני מסוגלת ויכולה להתמודד עם הכל. כדאי לזכור תמיד שהחיים הם רכבת הרים, לפעמים את למעלה ולפעמים למטה, והכל עובר בסוף.
"מה שאנחנו עוברים הופך להיות חלק מאיתנו, אבל לא כל מי שאנחנו. זה תהליך מאוד ארוך. אם אני מסתכלת על אדל של הפיגוע, אני חושבת שההבנות האלה הכי רחוקות ממנה בעולם. מי חשב שנחיה בצורה שפויה, שתהיה לנו שגרה של בני אדם נורמלים. אנחנו בוחרים לחיות, בוחרים בחיים ובבית שמח. אמנם משפחה קטנה, אבל שמחה ומאושרת".
לתרומות לפינה לזכרו של נחמיה לביא ניתן ללחוץ כאן.