שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    צועד עד סוף העולם
    הדרך לסנטיאגו דה קומפוסטלה מושכת מיליוני אנשים בכל שנה, שהחליטו להיענות לאתגר שבהליכה הארוכה. תומר ברדה צעד 800 ק"מ, קיבל מושגים חדשים על מרחק וזמן, ואחרי שכמעט איבד את שפיותו, החליט להמשיך ולצעוד עד סוף העולם

    מינימום משקל, אני אומר לעצמי. לא לקחת דברים מיותרים, בכל זאת, אני יוצא להליכה של יותר מ-800 ק"מ.

     

    אני מארגן הכל על המיטה: אוהל, שק שינה, גזייה, ערכת כלי בישול, רמקולים קטנים, מעט בגדים להחלפה, ערכת עזרה ראשונה, מגבת וכלי רחצה. אני בוחן את הפריטים שהחלטתי לקחת. הכל נראה חיוני ונכנס לתרמיל. אני מרים את התיק בפעם הראשונה. התאקלמות תידרש, אני אומר לעצמי.

     

    בעמדת הצ'ק אין בשדה התעופה אני מסרב להביט בצג שמראה את המשקל, אני לא צריך לדעת, אני מתעקש, מה גם שעל המשקל הקיים עוד יתווספו המים והאוכל שאקח איתי. לא, אני מסכם בהחלטיות, את המשקל אני אראה עוד תשעה שבועות, רק בצ'ק אין בטיסה חזרה.  


    הכל ערוך ומוכן. עכשיו רק צריך להתחיל ללכת (צילומים: תומר ברדה) 

     

    הקדוש הנוצרי ושדה של כוכבים

    ל"קמינו" (דרך בספרדית) סנטיאגו דה קומפוסטלה אין נקודת התחלה אחת. דרכים שהתגלו בתקופות שונות, שחלקן היו לשבילים מסומנים, מובילות כיום עולי רגל ממקומות שונים באירופה כמו גרמניה, הולנד, צרפת, איטליה, פורטוגל ומכמה נקודות בתוך ספרד. כולם מובילים לנקודה סופית אחת - סנטיאגו דה קומפוסטלה. 

     

    סנטיאגו דה קומפוסטלה היא בירת גליסיה, קהילה אוטונומית במערב ספרד, הנקראת על שמו של סנט-יאגו (יאגו הקדוש), אחד מתלמידיו האהובים של ישו, שהיה למיסיונר ידוע בחצי האי האיברי. במקומות שונים בעולם מכירים אותו כז''קומו, ז'ק, ג'יימס ובעברית - יעקב בן זבדי. 


    800 ק"מ בשביל המתפתל מצרפת לספרד

     

    שמו של סנט-יאגו נחרט בדפי ההיסטוריה שנים רבות לאחר מותו, כשכוכב מנצנץ סימן לנזיר משוטט את מקום קבורתו (ומכאן השם קומפוסטלה - שדה כוכבים בלטינית). במקום בו התגלה קברו הוקמה תחילה כנסיה, ובסוף המאה השמינית הפך סנטיאגו לסמל הנוצרים בספרד, ששאפו להשתחרר מההשלטון המוסלמי. עד מהרה החלו מיתוסים רבים אודות גבורתו להתפשט ולפאר את שמו.

     

    לקראת סוף המאה ה-11, עם ההכרה ביאגו כקדוש הכנסייה, החלה בנייתה של הקתדרלה הנוכחית בסגנון רומנסקי. בנייתה נמשכה 53 שנה, והיא נחנכה בשנת 1128. כיום היא אחת מהקתדרלות היפות והמרשימות העולם. הכרזת הכנסייה על  סנטיאגו דה קומפוסטלה כמקום קדוש ואתר עלייה לרגל הפכה את המקום למוקד משיכה למיליוני מאמינים ועולי רגל באירופה מאז ועד היום.

     

    ה"קמינו" מנוהל ומתוחזק בידי גוף התנדבותי שדואג לרווחת ההולכים. אותו ארגון דואג שהסימונים יהיו ברורים, שבדרך תהיינה נקודות שתייה, מסבסד מקומות לינה ומספק מידע ומפות לעולי הרגל.

     

    היום הראשון הוא הקשה ביותר

    אני בחרתי בדרך הצרפתית הקרויה, "Camino Frances", והגעתי לסן ז'אן פייה דה פורט, נקודת ההתחלה שלי, עיירה קסומה בהרי הפירנאים בהצרפתיים צד הצרפתי, קילומטרים בודדים מספרד.

     

    אני ניגש למשרד "הקמינו דה סנטיאגו" בעיירה. מתנדבים עם מבט של כאלה שהלכו בעצמם את הדרך בעבר רושמים אותי ונותנים לי מפה, רשימת אכסניות מסובסדות, ופנקס, שהופך אותי באופן רשמי לעולה רגל לסנטיאגו דה קומפוסטלה. הפנקס יאפשר לי להיכנס לאכסניות המסובסדות ולאסוף בתוכו חותמות של ה"קמינו" ממקומות שונים בהם אעבור, כמו אכסניות, כנסיות, קתדרלות, מסעדות ובתי קפה על הדרך.  


    אחרי היום הראשון, תדע שהחלק הקשה כבר מאחורייך 

     

    את הלילה הראשון אני עושה באכסניה מקומית, אני מוצא את מקומי בחדר משותף עם 10 מיטות. כל האכסניה מלאה באנשים, שכמוני, הגיעו היום לאותו המסע. השעה היא שעת אחר הצהריים, ולמרות שהאכסנייה כמעט מלאה, שקט מוחלט שורר בין כתלי האכסניה. מעט אנשים מתלחששים, הרוב שוכבים במיטה, חלקם מעיינים במפות חלקם בוהים בתקרה, תחושה של משהו עומד להתחיל.

     

    "היום הראשון הוא הקשה ביותר" לוחש אליי קול במבטא צרפתי כבד, שמאחוריו אדם בשנות ה-50 לחייו, נמוך ושרירי. "לוק", הוא מציג את עצמו וממשיך, "28 ק"מ, מתוכם 24 בעלייה". אני מייד חושב על משקל התיק שלי. הוא ממשיך מבלי לחכות לתגובה, "לפחות אחרי היום הראשון, תדע שאת הקטע הקשה ביותר כבר עברת".

      

    עוד 765 ק"מ והדרך מחייכת אלי

    5:30 בבוקר, היום הראשון לצעידה, ערפל כבד מכסה את העיירה, עדיין חשוך. איך לא שאלתי איפה ההתחלה, אני חצי מתרגז-חצי צוחק על עצמי. לא עוברת דקה, ולוק, הצרפתי מאתמול, מופיע בפתח האכסניה. הוא ממלמל משהו בצרפתית וכאילו קורא את מחשבותיי. הוא לוחש לי, "גם חשוך וגם מעורפל, איך בנאדם אמור למצוא את הדרך?" ושוב, הוא לא מחכה לתשובה ומתחיל לצעוד בכיוון.  


    מסתגל להליכה, לסחיבה ובעיקר למציאות החדשה 

      

    את השעות הראשונות אני מעביר בניסיון לעכל את מה שמתרחש סביבי. אני הולך במעלה גבעה, לבד, מתנשף ומזיע ממאמץ, הערפל התפזר מעט. שלט שמספר על 765 ק"מ עד לסנטיאגו חולף על פניי בהילוך איטי. אני מנסה להתעסק בעיקר בהסתגלות -  הרגליים להליכה, הכתפיים למשקל והראש למציאות החדשה. סיימתי את היום תשוש, כשמאחורי 9 שעות צעידה ראשונות, רובן בעלייה, ומרחק של 28 ק"מ שהביא אותי עד ספרד. הצרפתית של הבוקר התחלפה בספרדית.

     

    בימים הבאים אכן התנחמתי בעובדה שהיום הראשון היה הקשה ביותר, והתפניתי לנוף. הכל סביבי היה ירוק, והרי הפירנאים נתנו צל, קרירות נעימה ואוויר נקי. בלי להרגיש התהוותה השיגרה: ארוחת בוקר, 3-4 שעות הליכה, ארוחת צהריים, ושוב 3 שעות הליכה. שבוע מתחילת הדרך נדמה שהתאקלמתי. הדרך חייכה אלי.

     

    אכסניות הקמינו זולות מאוד (לא יותר מחמישה יורו, לעיתים עם ארוחת בוקר קלה) ומאפשרות להכיר אנשים ממקומות שונים מרחבי העולם, אנשים שסיבות שונות הביאו אותן לצאת להליכה הארוכה. במטבחים נוצרו חברויות שנמשכו עד סוף ההליכה ולעיתים גם מעבר. אבל אני בחרתי להביא אוהל, שטמן בחובו כמה יתרונות משמעותיים שהצדיקו את המשקל. קודם כל, הקרבה לטבע - שדות חיטה, גדות נחלים, יערות, גבעות עם נוף פתוח או צמחייה סבוכה עם נוף סגור - בכל יום הייתי בוחר בנקודה הכי יפה לאותו אחר צהריים, שם הייתי ישן, עצמאות מוחלטת.


    אוהל - קרבה לטבע ועצמאות אינסופית

     

    אחר כך הגיע גם עניין הפרטיות. באכסניות בקמינו, ישנים לעיתים למעלה ממאה איש בחדר. למי שעדיין לא התנסה בשינה משותפת עם עשרות אנשים זה המקום לספר שנחירות הוא גורם שלא קל להתעלם ממנו. ולבסוף -  יקיצה טבעית, את האכסניות חובה לעזוב לכל המאוחר ב-8 בבוקר, ולי ולאוהל שלי לפעמים התאימו קפה ועוגיות דווקא ב-10:30.

     

    טפל בעצמך - זה אתה והרגל

    אחרי שבועיים, וצעידה של למעלה מ-300 ק"מ, חישובי הזמן והמרחק מקבלים משמעות חדשה. מרחק של 100 ק"מ שביום רגיל בחיי היה מתורגם לשעה פחות או יותר בכביש מהיר ללא פקקים, היה פתאום ל-3-4 ימי הליכה.

     

    תחילת השבוע השלישי, אני צועד למעלה מ-20 יום, עברתי מרחק שעולה על 450 ק"מ. התחלתי את היום בצליעה. קרסול רגל שמאל, שכבר אותת לי מספר ימים על מצוקה, חבר לברך שמאל שהטרידה. שלא כמו בימים אחרים, בהם כאב וחוסר נוחות היו נשכחים לפרקי זמן ארוכים, באותו היום, זה כל מה שהיה לי בראש. החלטתי להאט אך עדיין לא לעצור, במשך חמש השעות הבאות אני מתקדם מרחק של 12 ק"מ.

     

    כשהורדתי את התיק, הדריכה על הרגל הייתה קלה בהרבה, מה שהוביל מייד לשאלת משקל התיק. הכל חיוני, אני מזכיר לעצמי, ופוסל שוב על הסף אפשרות לוותר על משהו. רופא לא היה אופציה, "אם כן", אני אומר לעצמי, "טפל בעצמך - זה אתה והרגל". במשך שעות אחר הצהריים אני עורך סדרת מתיחות לכל הגוף, ומורח משחה באזורים הכואבים.  


    עיירות והרהורים 

     

    באותו הערב אני יוצא להליכה קצרה בכפר. אין איש ברחובות. אני מוצא את מקומי על ספסל בכיכר קטנה. אני נוגע בברך, מביט בקרסול, מהרהר במצבי, ומחליט שהרגל חייבת להתחזק. אין אופציה אחרת מלבד להמשיך. בקול רם, אני פונה לקרסול ולברך ומסביר להם את הסיטואציה שאני והם נמצאים בה ומדוע אני זקוק להם. זה לקח כמה דקות אך הדהד בתוכי ימים רבים לאחר מכן. יכול להיות שאני אצליח לשכנע את הגוף שלי להבריא? שקלתי את השאלה ואת השפיות שלי גם יחד. באותו הרגע החלטתי שזו תהיה הזדמנות טובה לבדוק.

     

    את הבוקר שאחרי פתחתי במתיחות. התרגשתי מהניסוי שעומד להתחיל ומהתגלית הפוטנציאלית, שאולי תשים את השפיות שלי בסימן שאלה. באותו היום, שום קסם לא קרה, הברך והקרסול אותתו לי, אך יחד עם זאת אפשרו לי ללכת 15 ק"מ, עד ליעד שהצבתי לעצמי. בימים שאחרי, הלכתי מדי יום 20 ק"מ בממוצע, כשהכאבים בברך ובקרסול נמוגו בהדרגה, לאחר כ-10 ימים מאותו יום בכיכר העזובה, הכאב נעלם כלא היה.

     

    התשובה האמיתית לשאלה שלא נשאלה

    את ההווי התרבותי בספרד ניתן לחוות דרך הקמינו בתקציב דל יחסית. למרות היותה מדינה מערב אירופאית, ההליכה האיטית, בניגוד לנסיעה מהירה מאפשרת לתת מבט ארוך ותשומת לב לפרטים הקטנים - סיאסטה בשעות הצהריים כחלק משגרת יום של עם שלם, מרפסות מעוטרות בפרחים. משחק הכדורגל, שמקבל מקום קרוב לדת עם ברים כמקום התכנסות למאמינים, ריקוד ומוסיקת הפלמנקו, נגני גיטרה, מלחמות שוורים, כנסיות עתיקות, קתדרלות מרשימות, מאות מוזיאונים, פיאסטות רחוב ואפילו ברז יין ציבורי. כל אלה בתוספת מאכלים מקומיים נהדרים היו סביבי מידי יום וצבעו את התרבות בספרד בשלל צבעים ולפרטי פרטים.

     

    אני ממשיך לצעוד מערבה לכיוון סנטיאגו. מאז שעזבתי את הרי הפירנאים ונכנסתי למישורים, הטמפרטורות עלו בהדרגה. בשבוע הרביעי אני כבר בקסטיליה ולאון, מסביב שדות חיטה, חמניות וכרמים, הטמפרטורות מגיעות לעיתים ל-40 מעלות, החום מקשה על ההליכה.  


    צובעים את התרבות בשלל צבעים

     

    את מרקוס, ג'יי ובנם תיאו בן השנה פגשתי כשהצטרפו אלי למנוחה תחת עץ רחב ביום חם במיוחד. תיאו היה קשור אל חזהו של אביו בבד שעטף את שניהם, ובזמן שהלכו, הצל עליו אביו עם ריבוע מקרטון. לקח לי כמה שניות לעכל מראה של ילד בן שנה בקמינו.

     

    אבל הם לא היו היחידים שלא התאימו לקלסתרון הטיפוסי של הולכי הרגל למרחקים ארוכים. פרנקה בת ה-24 ובתה בת החמש כיסו במשך שבעה שבועות מרחק של 500 ק"מ, כשפרנקה צועדת ובתה

    רכובה על אופניים. אנייה, המרותקת לכסא גלגלים, נדחפה על ידי בעלה לאורך 100 ק"מ בשבילים המובילים עד לסנטיאגו, שניהם בשנות ה-50 המאוחרות לחייהם. דניאלה, פקידה מברן בשוויץ, צעדה מביתה מרחק של 2500 ק"מ עד סנטיאגו.

     

    הקמינו מושך אליו אנשים שמסיבות שונות החליטו להיענות לאתגר שבהליכה הארוכה. לוק הצרפתי זרק לי בתחילת הדרך "אם תשאל אנשים מדוע יצאו למסע, ברוב המקרים תקבל תשובה שתספק את דעתך ואת דעת זה ששאלת. אבל תשובה אמיתית תקבל מאלה שיספרו לך מבלי שתשאל", ואני אימצתי את הרעיון. ואכן מבלי לשאול, חלקם שיתפו וחלקם לא, אך כולם מבלי לספר או להסביר חלקו את אותה גאווה, את אותה תחושת ניצחון ששמורה לאלו שלא חיים לפי נורמות מוכתבות. לכולם היה חיוך ענק על הפנים. 


    כולם חולקים את אותה הגאווה. מנוחת הצועדים 

     

    הם מביטים בקתדרלה, אני מביט בהם

    שבוע חמישי, בקו האופק אפשר לראות את הגבעות של גליסיה, חבל הארץ בה נמצאת סנטיאגו. אחרי שבועות של צעידה במישורים החמים, בטמפרטורות גבוהות, המחשבה שבקרוב אהיה בסביבה של הרים ירוקים עם אוויר קריר הכניסה בי מרץ, עוד שלושה ימים והתחלתי לטפס בין גבעות גליסיה.

     

    בבוקרו של היום הגדול, הזכרתי לעצמי - היום אני בסנטיאגו, עוד 16 ק"מ אני שם. באותו היום, בניגוד לימים האחרונים, יצאתי מוקדם, רציתי להגיע בשעות הצהריים המוקדמות אל היעד - הקתדרלה המרכזית.

     

    הכניסה לעיר ארוכה. לאורך הדרך צועדים רבים והמון רוכבי אופניים. בחצים הצהובים שליוו וכיוונו אותי לאורך מאות קילומטרים לא היה צורך יותר, כל הזרימה היתה לכיוון אחד - הקתדרלה.

     

    500 מטר לפני. חמת חלילים, המאפיינת את גליסיה (בהשפעה סקוטית), מתנגנת בקולי קולות ונושאת אותי אל עבר הקתדרלה, אני מתקדם מהופנט בכיוון הצלילים. אני צועד פנימה אל הרחבה הענקית. קבוצות אנשים מפוזרות בה, חלקם ישובים על הרצפה, כולם מביטים אל עבר הקתדרלה, אני עדיין עסוק בלהביט בהם.

     

    "תומר", אני שומע קול קורא לי. אני מסתובב ורואה את ג'יי, מרקוס ותיאו, אנחנו מתחבקים. הם מובילים אותי למקום מושבם ברחבה שם מחכה גם לוק. אני מחבק אותו כמו חבר ילדות שלא פגשתי שנים. אני מתיישב ולראשונה רואה את אחת הקתדרלות היפות בעולם.  


    כולם הולכים לכיוון אחד. הקתדרלה בסנטיאגו דה קומפוסטלה

     

    הסוף יהיה בסוף העולם

    על פיניסטרה (Finisterra - סוף העולם בספרדית), עיירת דייגים קטנה בקצהו של כף לחופי האוקיינוס האטלנטי, שמעתי מלוק בתחילת הדרך. הוא סיפר שהעיירה קיבלה את שמה מאותם אנשים בהיסטוריה אשר צעדו עד אליה והיו משוכנעים שזו הנקודה בה העולם נגמר, סוף עולם.

     

    שביל הקמינו וסימוניו ממשיכים מסנטיאגו עד לפיניסטרה, מרחק של 100 ק"מ. עזבתי את סנטיאגו עוד באותו הלילה, היה משהו לא שלם בהגעה אליה, תחושה של זה עוד לא נגמר. אם כן, הסוף יהיה בסוף העולם.

     

    בשלושת הימים הבאים אני הולך כל יום 35 ק"מ, הרגליים רעננות, הכתפיים מעולם לא הרגישו נוח יותר והראש, הראש חושב על הים. ביום השלישי, בשעות הצהרים המאוחרות, זה קרה. אני מרים את הראש, פיסת ים קטנטנה וכחולה מבצבצת ומבשרת לי את מה שהרגשתי בימים האחרונים, הים קרוב. שלוש שעות נוספות והגעתי לפיניסטרה.

     

    הגעתי לאוקיינוס האטלנטי. באותו הערב משכה אותי מדורה בחוף חשוך, זוג צעיר הזמין אותי להצטרף, אני מתיישב מבלי להגיד דבר, בוהה בלהבות ומתחיל לאט לעכל את מה שעבר עלי ב-42 הימים האחרונים.


    שלושה שבועות לעכל את כל מה שקרה

     

    שלושה שבועות ישנתי על החוף, מביט באוקיינוס ובעיקר מעכל. מדי יום הגיעו הולכים אשר סיימו את מסעם, מאיטליה, מצרפת, מגרמניה ואפילו מהולנד, לכל אחד מסע וחוויה לחיים.

     

    בתום אותם שלושה שבועות על חוף הים, יצאתי לשדה התעופה, בעמדת הצ'ק אין, המשקל אמר לי 19.5 ק"ג.

     

    לזכרו ובהשראתו של (סמ"ר) בן סלע ז"ל, שהיה מי שסיפר לי לראשונה על הקמינו, ושנפל במלחמת לבנון השנייה 

     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    בעוד תשעה שבועות, הכל ייראה אחרת
    צילום: תומר ברדה
    הדרך חייכה אלי
    צילום: תומר ברדה
    ההליכה האיטית מאפשרת מבטים ארוכים
    צילום: תומר ברדה
    הזמן והמרחק מקבלים משמעות חדשה
    צילום: תומר ברדה
    תשומת לב לפרטים הקטנים
    צילום: תומר ברדה
    במטבחים נוצרו חברויות שנמשכו עד סוף ההליכה וגם מעבר
    צילום: תומר ברדה
    היה משהו לא שלם בהגעה
    צילום: תומר ברדה
    מומלצים