"אף פעם לא בכיתי בברגן-בלזן"
מאמן נבחרת כדורעף הנשים, אריה זלינגר, שרד כילד קטן 21 חודשים במחנה הריכוז הגרמני. 70 שנה אחרי הוא נזכר במראות האיומים, במגורים בצריף עם אנה פרנק, ומסביר למה עד היום הוא חש בבושה
לונק ואמו לא ידעו לאן הם קופצים, ומצאו את עצמם בתוך עיסת בוץ, שם התחבאו בחשיכה. כשהאיר הבוקר, ראו איך העצים נפלו כמו מגדל קלפים, ואז לונק הבחין בטנקים אמריקאים שהפילו את העצים ושיחררו אותם לחופשי.
לונק הוא שמו הפולני של מאמן נבחרת כדורעף הנשים של ישראל, אריה זלינגר (78), ששרד כילד בן שש את השהות במחנה הריכוז ברגן-בלזן במשך 21 חודשים.
הוא נולד בקרקוב למשפחה אמידה. אביו היה מהנדס בניין, אמו אחות. ההורים נישאו בארץ ישראל אבל חזרו לפולין ב-1937, אז נולד. כשהגרמנים השתלטו על ביתם, אחד הקצינים הרשה להם להתגורר במרתף, בעוד ביתם הגדול הוסב למרכזייה של חיל האוויר הגרמני. ב-1942 נאלצו לברוח. אביו נעלם והוא שרד את השואה יחד עם אמו בשני גטאות: בז'סקו ובוכניה.
על תקופת ילדותו סיפר לונק: ”תפקידי בגטו היה להתריע על אקציה, מתי שהחיילים הגרמנים התקרבו. בלילות הייתי זוחל מתחת לגדר לעבר הצד הפולני, ובכסף שאמא שלי החביאה ניסיתי לקנות מעט אוכל. פחדתי שיחסלו אותי, אבל אמי לימדה אותי את הברכה של הקתולים, למקרה שישאלו אם אני יהודי".
כעבור מספר חודשים נתפסו, וביולי 43' הועברו לברגן-בלזן, שם שהו כמעט שנתיים. "בחמש בבוקר העמידו אותנו למסדר, בקור כלבים מתחת לאפס ובחשיכה. מעולם לא ידעתי מתי המסדר יסתיים”, ניסה זלינגר להיזכר.
התנאים במחנה היו קשים וכשהוא מעלה זיכרונות הכאב ניכר בו, "בגיל הכי חשוב להתפתחות הגוף אכלתי ארוחה אחת ביום שכללה פרוסת לחם ומרק תפל. לפעמים הייתי מחליף עם מישהו את פרוסת הלחם בכמה סיגריות עבור אמא. המראות של ערימות גופות בעגלות וגרמנים מכים באלות יהודים שהתמוטטו, אלו דברים שלעולם לא אשכח. היו זורקים אותם לתעלות ומכסים בסיד ובכלור. הכי פחדתי ללכת בלילה לשירותים, כי חששתי שבגלל שאני ילד קטן ייקחו לי את פרוסת הלחם שהחבאתי בבגדיי, או גרוע מזה, שיזרקו אותי לתוך הבורות".
באוקטובר 1944 הגיעה למחנה ברגן-בלזן נערה יהודייה העונה לשם אנה פרנק. זלינגר התיידד עם הנערה ההולנדית, ועד היום הוא זוכר כיצד הוא ואנה הסתתרו יחדיו במחבוא בעת שהאמריקאים הפציצו את הגרמנים.
זלינגר: “קראנו לה אנוצ'קה. היא הייתה שחרחורת וקצת יותר מבוגרת ממני. היא הייתה לבד. קינאתי בה על מעיל הפרווה שהיה לה וחימם אותה. היינו באותו צריף שבו ישנו 2,000 נשים וילדים. כשהחלו יריות של המטוסים האמריקאים, רצתי יחד איתה להסתתר. רק שנים לאחר שעלינו לארץ ישראל הבנתי שאנוצ'קה זאת אנה פרנק".
בן 8 היה כשהסתיימה המלחמה וכבר אז נאלץ להסתדר בגפו כאדם בוגר. כששוחררו על ידי האמריקאים עבר מסע בן שלושה חודשים, שכלל המתנה במחנה מעבר לילדים יתומים "בוכנוואלד” (שם היה גם ישראל מאיר לאו, שלימים הפך לרב הראשי לישראל).
זלינגר נפרד מאמו, שפתחה במסע חיפושים אחרי בעלה. מאוחר יותר גילתה שהוצא להורג באושוויץ. אמו ביקשה שיעלה בגפו לארץ ישראל, שם הייתה לה משפחה. דרך פריז ("בשאנז אליזה זרקו עלינו מטבעות") ומארסיי, הפליג באונייה הראשונה שהביאה עולים לארץ ישראל אחרי מלחמת העולם השנייה בשם "מטרואה".
ב-6 ביולי 1945 האוניה עגנה בחיפה ונוסעיה הועברו במשאיות למחנה בעתלית. אחותה של אמו גילתה אותו במקרה ולקחה אותו לבדיקה אצל רופא. “הוא אמר שאם רוצים שאהיה בריא, צריך לשים אותי בחברת ילדים בריאים. כך הגעתי לקיבוץ עין המפרץ, שהיה עבורי גן עדן אחרי מה שעברתי בשואה. בגלל שבקיבוץ הילדים ישנו בלינה משותפת הרגשתי כשווה בין שווים, אבל הפחד נשאר, וכשקיבלתי פרוסת לחם הייתי שומר עליה גם בקיבוץ, מחשש שייקחו לי אותה. את מירב זמני העברתי בפעילות ספורטיבית כמו אתלטיקה, כדורסל ומאוחר יותר כדורעף".
זלינגר שיחק כדורעף בנבחרת ישראל ובשנות ה-60' הפך למאמן. מאז רשם הישגים כבירים ברמה הבינלאומית. הוא מחזיק בשתי מדליות כסף אולימפיות, אחת עם נבחרת הנשים של ארה"ב ב-1984 והשנייה עם נבחרת הגברים של הולנד ב-1992. הוא חבר בהיכל התהילה העולמי של הכדורעף ומאז 2007 משמש כמאמן נבחרת הנשים של ישראל, עמה העפיל לאליפות אירופה ב-2010.
זלינגר טוען כי ילדותו בשואה חישלה וביגרה אותו, אבל הוא מעדיף להיזכר כמה שפחות בטרגדיות שחווה. "בימים הכי קשים שלי, אף פעם לא הייתה לי תחושה שאמות. אני לא זוכר שאי־פעם בכיתי בברגן־בלזן. מה שהחזיק אותי זה הדאגה לאמא, שהייתה אישה לא בריאה, אבל אני לא אוהב לדבר על זה. אני מדחיק את התקופה הנוראית הזו. אף פעם לא דיברתי עם אמא על השואה. יש בי בושה שאנחנו כעם לא התקוממנו מספיק נגד מה שקרה לנו שם. נכון, היו פרטיזנים, ואנחנו מאוד גאים במה שמרדכי אנילביץ' עשה במרד גטו ורשה, אבל אלה היו מעטים מדי. העם היהודי היה צריך למרוד בעזרת המנהיגים היהודים בארץ ישראל”.
איך השפיעה שהותך במחנה הריכוז על המשך חייך?
"אני מתקומם כשעושים עוול לאנשים. אני בעד צדק מושלם. עד היום אני לא מוכן לקבל מרות, בגלל מה שראיתי בשואה. בשירות הצבאי לא הייתי יכול לסבול היררכיה צבאית. לא מקובל עלי שעסקני ספורט חושבים שיש להם זכות להחליט על הקריירה של הספורטאים. אנחנו שעברנו את השואה חייבים לשכוח את העבר, כי אחרת לא נוכל להמשיך לחיות. מצד שני, הייתי רוצה לראות שביום השואה ניצולים כן יספרו על מה שעברו”.
לפנייה לכתב/ת 
