שתף קטע נבחר
הכי מטוקבקות
    זירת הקניות
    האם ילד בן 10 יכול לצפות בריאליטי?
    הם צופים במזימות, השפלות, מריבות ושיחות לא פשוטות, ויום למחרת מנתחים בבית ספר את מה שראו בטלוויזיה. מאיזה גיל ילדים מסוגלים לצפות ולהבין תוכנית ריאליטי? ומה ההורים יכולים לעשות אם המתבגרים כבר בגיל שאי אפשר למנוע מהם להיות חשופים לתכנים?

    למה תוכניות ריאליטי כל כך מעניינות את הילדים שלנו? התשובה פשוטה: הן מסקרנות, מציצניות ופרובקטיביות. בדרך כלל יש שם דוגמנית או דוגמן, זמרת או שחקן, שלא לדבר על מלכת יופי או "בן/ת זוג של" או "אקס של". ואם יש גם מישהו או מישהי שעברו טרגדיה אישית או סיפור חיים יוצא דופן או קורע לב, מה טוב. המתבגרים שלכם כבר ירצו להיות בעניינים, דרוכים ונרגשים. מי ממשיך במשחק? מי מודח? יש עלילה, יש משימות, יש מתח, יש קבוצות, אפשר להזדהות עם משתתף זה או אחר.

     

    המתבגרים שנמצאים בשלב שבו אחד הדברים הכי חשובים הוא להיות בעניינים, לא רוצים להרגיש אאוטסיידרים. זה הכי גרוע. וכמובן שבקיאות בתכניות ש"כולם" רואים היא אלף בית בלהיות בעניינים.

     

    עוד בערוץ הורים:

    הילדים מגלים: מה ההורים לא יודעים עלינו

    כשההורים לא אוהבים את החבר של הילד

    הורים למתבגרים? 10 עצות שיעזרו לכם להתמודד

     

    אבל כנראה שהתכניות הללו מספקות עוד משהו. מענה לצרכים פנימיים, נפשיים, אולי לא מודעים. אחרת, קשה מאוד להסביר את הפופולריות האדירה שלהן לאורך זמן. ייתכן כי חשיפה לפחדים לא מודעים שלנו יוצרת עונג מיוחד: אנחנו רואים חרם, נידוי, בגידה והשפלה, אבל עושים זאת ממקום מוגן ובטוח - מהכורסה בבית.

     

    "האח הגדול" - צופים בחרם והשפלה ממקום מוגן ובטוח (צילום: רפי דלויה) (צילום: רפי דלויה)
    "האח הגדול" - צופים בחרם והשפלה ממקום מוגן ובטוח(צילום: רפי דלויה)

    התבוננות מהבית בהתרחשויות הללו הופכת את אותם אירועים מעוררי חרדה להרבה יותר נסבלים. לחוות מישהו קרוב עובר את מה שמפחיד אותנו, להיות שם איתו 24/7, ואז לסגור את הטלוויזיה ולשכוח מהכל. כאילו זה קרה אבל בעצם לא. זה מרתק וזה אולי מרפא, במיוחד עבור מתבגרים שהחיים החברתיים שלהם הם כרגע מוקד עיסוק מרכזי. אבל לצפייה הזו יש מחיר, ואת המחיר הזה כולנו משלמים.

     

    מה כל כך גרוע בריאליטי?

    לתכניות ריאליטי, הכרוכות בחשיפה עצמית, מגיעים לעיתים קרובות משתתפים בעלי פגיעה נרקיסיסטית ולעיתים הפרעת אישיות (מספרים לנו שהם עוברים מבדקים פסיכיאטריים ובדיקת התאמה, אבל הצצה לשידורי כמה תכניות משאירה רושם שהדברים בפועל קצת שונים). על המסך נראות פעמים קרובות דמויות לא מווסתות מבחינה רגשית, עם כמיהה אדירה לתשומת לב. מתוך כמיהתם לכך שסוף סוף מישהו יראה אותם ויכיר בהם ובערך העצמי שלהם, הם מוכנים לחשוף את עצמם עד כלות.

     

    התכניות עצמן מתיימרות לספק הרבה מעבר להשתתפות בתכנית טלוויזיה. ההבטחה היא לחוויה מכוננת, לתהליך של גילוי עצמי, לגדילה נפשית (והכול כמובן - לעיני המצלמות). מתבגרים רבים יחזו בתהליכים שעוברים המשתתפים ובחשיפה שלהם מול המצלמות כסוג של אותנטיות, חתירה ל"אמת" ללא פשרות. הם יספרו לכם שהם רואים על המסך מי אמיתי, מי "אומר את האמת בפרצוף" ומי לא, ויתכן שהם יפספסו כמה דברים חשובים.

     

    המתבגרים שלכם לא בהכרח שמים לב שבתכניות ריאליטי יש ביזוי וניצול של המשתתפים, שמוכנים להיות בובות על חוט, בתמורה לכמה רגעי תהילה. הם חוזים במשתתפים, לעיתים קרובות טיפוסים פרובוקטיביים ומעוררי עניין, ולמרבה הצער, אפילו רואים בהם מודל לחיקוי או הזדהות. הילדים שלכם נחשפים למקומות רגשיים קיצוניים, התפרצויות, בכי או כעס ללא שליטה, התפרקות, לפעמים אפילו אלימות (מילולית או פיזית) וגם שימוש בתחמנות, שקרים ורמאות – כולם בשירות "חוקי המשחק". כיצד יידע ילד לעשות את ההפרדה בין מה שהוא רואה על המסך לבין מה שאפשר ליישם מחר בבית הספר?

     

    ועוד לא התחלנו לדבר על ההחפצה של הנשים המשתתפות בתכנית, לצרכי הרייטינג. למה משתתפות "הישרדות" מצולמות תמיד בבגד ים, גם כשלא נכנסים למים? למה אין סיכוי שבבית האח הגדול לא תהיה בריכה? ואיך לעזאזל מרגישה נערה שמנמנה לגבי גופה, כשהיא רואה סטנדרטים גבוהים ובלתי אפשריים על גבי המסך? ולא רק לגבי הגוף שלה (זה אולי טריביאלי): איך היא מעריכה את סיכויי ההצלחה שלה בעולם העבודה, החברה, היחסים, כשהיא לא עונה על הדרישות הללו?

     

    ילד בן 10 יכול לצפות בריאליטי?

    הנטייה האוטומטית של מתבגרים רבים היא לחלק את הנוף האנושי ל"טובים" מול "רעים" והיא מביאה לכך שמודל ההזדהות שלהם יכול להיות דוגמנית בת 20 ומשהו, שהתחברה לאנשים הנכונים במשחק. אין להם חשיבה ביקורתית מפותחת, הם צופים ללא פילטרים, הם פעמים רבות מפספסים דקויות.

     

    הילדים שלנו ניזונים ממה שהם רואים על המסך. אנחנו יכולים להכחיש ולהגיד שזו רק תכנית טלוויזיה, אבל איך שלא נסתכל על זה, התכניות הללו, בעידן שלנו, הופכות לחלק ממה שמעצב אותם ואת אישיותם. הן חלק מהעולם התרבותי ממנו הם שואבים ערכים, אמונות וגם נורמות התנהגות. לילדים בראשית גיל ההתבגרות (גילאי 9-10) ודאי שאין את הבשלות הרגשית כדי לצפות בתוכניות הללו. ספק רב אם למתבגרים הגדולים יותר יש.

     

     (צילום: shutterstock) (צילום: shutterstock)
    (צילום: shutterstock)

    מה אני כהורה יכול לעשות?

    ככל שגיל הילדים עולה, יכולת ההשפעה והשליטה שלנו על תכנים אליהם הם נחשפים, קטנה. בגילאי 7-8 עוד יש לכם אפשרות להחליט (גם אם זה קשה), אבל מה קורה בגיל 16? נדמה שגם המעט הזה כבר לא שם. מה עושים? לגיטימי שתרשו להם לצפות ולגיטימי גם שלא תרשו, אבל כדאי שתבינו ותהיו ברורים עם עצמכם, וגם עם הילד שלכם, לגבי הסיבה. צריך שיהיה לזה היגיון. המתבגר שלכם לא חייב להבין או לקבל את ההיגיון שלכם, אבל אם סירבתם לאפשר לו משהו שביקש, לפחות כיבדתם אותו בחשיבה והסבר ולא נתתם לו את התחושה שאתם מחפפים אותו ככה סתם (ואין דבר שיותר מעצבן מתבגרים מהחלטות שרירותיות שגורמות להם להרגיש שהעולם הוא מקום מקפח וחסר צדק).

     

    במקום למנוע מהם, צפו ביחד

    הילדים שלנו נולדו לעולם שונה מזה שאנחנו הכרנו בילדותנו. אם הם ממש ירצו, הם ימצאו את הדרך להיחשף לתכנים שמעניינים אותם: הם יצפו בסתר, אולי אצל חברים, הם ימצאו את זה באינטרנט, הם יבדקו שידורים חוזרים. קל מאוד. בעידן הטכנולוגי כמעט בלתי אפשרי לצנזר ולהגביל (וממילא חוויה של הגבלות יתר עלולות לגרום להם להגביר את המאמץ לצפות בתכנית הנחשקת ולהוביל אותם לחפש איך לעשות דברים מאחורי הגב).

     

    לפייסבוק הורים של ynet כבר הצטרפתם? היכנסו עכשיו

     

    דווקא בבית, יש לנו, ההורים, קצת יותר השפעה על האופן שבו הם סופגים את מה שהם רואים והדרך לעשות זאת היא באמצעות צפייה משותפת בתכנית. במקום לנסות למנוע מהם משהו שהם יוכלו להשיג אם ירצו, צפייה משותפת יכולה לתת ערך מוסף לילד (לעומת צפייה ללא ההורה), והיא מהווה סוג של נוכחות הורית. אז נכון, זה לא יהפוך את הריאליטי למשאב חינוכי, אינטלקטואלי או מוסרי. אבל הנוכחות שלכם יכולה לעשות את ההבדל, בעזרת תיווך, הסברים ועידוד לחשיבה ביקורתית.

     

    אז איך כדאי לעשות את זה 'נכון'?

    אל תאפשרו לטלוויזיה להיות המחנך הראשי בבית שלכם - אם יש לכם ערכים שחשוב לכם להעביר, תהיו נוכחים, תהיו מעורבים, תסבירו, תשוחחו על מה שמתרחש לנגד עיניכם: על הבעייתיות בתכנים מסוימים, במערכות יחסים, בהתנהגויות הנראות על המסך. אגב, זה ממש לא אומר שהמתבגרים שלכם יסכימו אתכם. זכותם. אבל גם אם המסרים שלכם מעוררים אצלם התנגדות, הצלחתם לעורר אותם לחשיבה ואולי לערער במשהו את מערכת האמונות שלהם.

     

    תעזרו להם לפתח חשיבה ביקורתית - תשאלו שאלות מאתגרות כמו: למה לדעתך בחרו בדמות x לתכנית? איך לדעתך היא תרגיש כשהיא תצפה בתכנית בבית? למה בחרו להראות לנו את הסיטואציה הזו? מה זה ערוץ מסחרי? איך זה משפיע? נכון, שיחה עם מתבגרים היא לא תמיד משהו שעונה להגדרה של "דיאלוג", אבל תופתעו לדעת: הנוכחות שלכם משמעותית, הדברים שלכם מהדהדים גם כשנדמה שהם אטומים ולא מקשיבים.

     

    תסבירו להם דברים שלא בטוח שהם יודעים - למשל, שהתכנית ערוכה. שהליהוק מכוון כדי ליצור עימותים סטריאוטיפיים בקבוצה. שהמשימות הן אמצעי ללחוץ את המתמודדים עד ל"קצה" במטרה להוציא מהם רגשות קיצוניים, ששווים רייטינג. תסבירו להם מה שאתם ממזמן כבר יודעים והם עוד לא: שהתכנית בנויה באופן שנועד לעודד את המשתתפים להסיר הגנות ושליטה עצמית, במכוון. תאתגרו את שאלת האותנטיות של המשתתפים, אל מול היד המכוונת מאחורי הקלעים.

     

    "תדברו בקול רם" את המחשבות שלכם – תשתפו את הילדים שלכם במה שעובר לכם בראש על רקע מה שרואים על המסך, בלי להיכנס להרצאות משמימות או להטפה מוסרית. כך, תוכלו לאפשר לילדים שלכם חשיפה לאופן שבו אתם רואים את הדברים. בלי להעיק, בלי יותר מדי הסברים, בלי להיות יותר מדי מחנכים ומעיקים. גם כאן - הדברים שאתם אומרים תוך כדי צפייה מחלחלים ומשפיעים, גם אם נדמה לכם שלא.

     

    צפייה משותפת יכולה לסייע גם ביצירת שיח חי ומעניין על נושאים רגשיים וחברתיים - באמצעות צפייה משותפת תוכלו, למשל, להסביר לילדכם על חשיבותה של "אינטליגנציה רגשית" בחיינו: לדעת להסתדר, להתפשר, להבליג כשצריך, לזהות רגשות אצל הזולת, להזדהות עם האחר. מיומנויות רגשיות שאנשים אהובים בדרך כלל ניחנים בהן ומסייעות להתקדם במשחק. באמצעות צפייה ושיח משותף תוכלו גם לסייע לילדכם לרכוש מיומנויות מהחיים ה"אמתיים" – כיצד כדאי לבחור חברים, על מי כדאי לסמוך ועל מי לא, איך יודעים להבדיל וכדומה.

     

    צפייה משותפת בתכניות ריאליטי יכולה להיות דרך להתקרב לעולמם של המתבגרים והיא עשויה לאפשר לכם להשפיע על האופן בו הם קולטים, רואים וחווים את העולם. אל תוותרו על שיח ישיר וכן עם המתבגרים שלכם. רוב הילדים כמהים לשיח עם מבוגר שמסוגל לשוחח עמם בפתיחות ובאותנטיות, ללא שיפוטיות ועם הקשבה אמיתית. תאפשרו לעצמכם להיות המבוגר הזה!. תקשיבו להם, גם אם אתם לא מסכימים. תכבדו אותם, גם אם משהו לא נראה לכם. אל תבטלו את דעתם, תזכרו שהם עדיין ילדים. מותר להם להגזים, לשנוא, לאהוב, להרגיש, לבטל. בדיוק כמו שמתבגרים אמורים להרגיש.

     

    באדיבות ערוץ 2

    באדיבות ערוץ 2

    סגורסגור

    שליחה לחבר

     הקלידו את הקוד המוצג
    תמונה חדשה

    שלח
    הסרטון נשלח לחברך

    סגורסגור

    הטמעת הסרטון באתר שלך

     קוד להטמעה:

    הכותבת היא מומחית בפסיכותרפיה (טיפול נפשי) לילדים, מתבגרים ומבוגרים. מרצה ומנחת סדנאות להורים ולאנשי חינוך וטיפול. מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב ובכפר מעש (סמוך לפתח תקווה)

     







     

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום: מיכה לובטון
    הישרדות - הילדים לא מבינים את כל הדקויות
    צילום: מיכה לובטון
    מחשבוני בריאות
    פורומים רפואיים
    מומלצים