אויש, זה כבר לא בשבילנו

אז הרד הוט צ'ילי פפרז השתפנו ועשו לנו ברז. ברגע הראשון זה כאב. נכון. אי אפשר להגיד שלא ציפינו להופעה הזאת. קיץ, פארק, רוקנרול, פסטיבל, יחד עם הקרקס של הפפרז, מה יכול היה להיות יותר אפקטיבי מזה כדי לאפשר לנו לשכוח את צרות היום. אבל יכול להיות, וזו לא אפשרות מרחיקת לכת, שהאירוע הגדול של השנה היה מסתיים במפח נפש. אחרי הכל, מופע רוק בפארק, במהותו אינו בנוי לעולמם של עיתונאים מתברגנים: מחנק, דחיסות, צפיפות ושעות של המתנה ומופעי חימום אינם כוס התה עם לימון שלנו. רק כדי לראות חבורה של אנשים זזים ומנגנים על במה אחת? לא עדיף היה לראות אותם על המסך הקטן, בבית, עם אבטיח קר? לשכור איזו קלטת די.וי.די במערכת סאונד טובה ולהנות ללא כל הפרעה?

גרוטסקה מלאה חשיבות עצמית

מתברר שלא. אם משחר ההיסטוריה למופע החי היתה משמעות מיוחדת, אז לאורך חמישים השנים האחרונות, למופעי הפופ היה תפקיד מיסטי. אלוויס מנענע את ירכיו, הביטלס מנערים את תספורות המופ-טופ, מיק ג'אגר רוכן על המיקרופון כמו זיקית, פיט טאונסנד יורה בקהל עם הגיטרה שלו כבמכונת ירייה וג'יימס בראון מניח לאנשיו להורידו בדמעות מבויימות מהבמה, ואיך לא, המופע של "החומה". כולם דימויים נצחיים של תרבות הפופ, שדיברו בעיקר אל עולמנו, עולמם של המתבגרים.
מופע רוק יכול להיות פנטסטי לכל גיל, אבל בתקופת ההתבגרות הוא מקבל משמעות מיוחדת, כי עולמו של חובב מוזיקה שונה לגמרי מזה של אדם בוגר. הפסיכואנליטיקן אריק אריקסון טען בעבר כי מתבגרים זקוקים ל"משהו להאמין בו", ל"דמות שתיתן משמעות לחייהם" והרוקרים קיבלו על עצמם את התפקיד הזה. בעזרת הדימויים, הצליל ושלל מאניירות גרוטסקיות ומלאות חשיבות עצמית, הם בנו סוג של מערכת תרבותית, בה רוקנרול קיבל משמעות אמיתית כשהגיע בעסקת חבילה גדולה, בה כלולה גם ההופעה החיה.
בין אם זו תלבושת "זיגי" של דייויד בואי, או הסוודר הניצחי של קורט קוביין, אנו זוכרים את אמני הרוק דרך חזותם על הבמה, שעוברת אלינו דרך מיתוסים של הופעות. מונטריי, וודסטוק, אלטמונט, ובמקרה שלנו נואיבה וצמח. כמה גדול היה הנדריקס, כשהבעיר את הסטראטוקאסטר שלו בוודסטוק, ואיך הלהיט שלום חנוך בזמנו את צמח. ההתכנסות החברתית הגדולה הופכת את הצלילים שיוצאים ממערכות הסאונד הגדולות לטקס נעורים הדומה לטקס דתי, רק עם טוויסט מטורף משל עצמו.

שקי שינה? לא עוד!

הבגרות וההתברגנות הבלתי נמנעים הופכים אותנו לאנשים מפונקים יותר. שקי שינה הם חורנים מדי, התור בקופות נדמה כריטואל ששייך לאמא רוסיה, ואנחנו מוצאים את עצמנו כמהים אל היכל התרבות, אל הכסא המרופד, אל הקונצרט הבורגני שעוטה על עצמו צלילי פופ נעימים. הטלוויזיה פותרת את בעיותינו, והדי.וי.די את לילותינו. כל אלו שבילו לילות ברוקסן לא מעיזים להגיע אל פתח הברבי. הגיטרות נשמעות מעוותות מדי, הזמרים מגוחכים למדי, וכל העסק הזה שנקרא רוקנרול נראה כמו בדיחה פאתטית. על התרבות הזו בזבזנו את שנות התום? על בירה גרועה ושירותים כימיים?
אבל יש רגעים קטנים של נוסטלגיה, של זיכרון שמבליח, לתקופת הנעורים הגדולה בה היה, איך לא, מדהים. רק שאנחנו שוכחים שמלכתחילה אהבנו רוקנרול כי היה לנו משעמם ומחניק בבית הספר ורצינו חופש, חופש ועוד חופש. כך או כך, עדיין, עם כל הקושי שבדבר, היינו מתייצבים במופע של הפפרז, כי לא היינו מסוגלים לתת למופע כזה לחמוק מידינו, אנחנו עדיין, גם בשנות העשרים והשלושים לחיינו, עטים אחר זכרונות חדשים בתקווה לשחזר את העבר הבלתי מושג. בינתיים, בלית ברירה, נותרנו עם הישנים. רובם מתקופת צעירותנו, מעטים גם מההווה. אז הנה, לרגל המופע שלא היה; הזיכרונות, המראות והצלילים - רובם מגוחכים למדי - שעיצבו את חיינו.