מחזור ביר זית 2001: תואר בצל האינתיפאדה

בוגרי אוניברסיטת ביר זית מחזור 2001 נראו גאים מאוד בדרך לקבלת התואר. לבושים בגלימות וחבושים בכובעים הם צעדו בדרך לקבלת תעודות בוגרי האוניברסיטה. הוריהם, מלאי גאווה, נופפו לעברם מכיוון הקהל ותיעדו את הרגע בתמונות. כתב העיתון "לוס אנג'לס טיימס" היה בטקס הסיום ומביא את רשמיו.
בזמן הטקס, מחוץ לכתלי הקמפוס ברמאללה, הרסו כוחות צה"ל מבנים במהלך חיפושם אחר סטודנטים שהשליכו אבנים ורדפו אחר צלפים פלסטינים. מחוץ לקמפוס, רק למעטים מבוגרי אוניברסיטת ביר זית מחכה עתיד מבטיח.
ובינתיים, בתוך האוניברסיטה, מנסים המשתתפים בטקס לשמור על שגרת החיים. "אם נאלץ להתאבל כל הזמן, יאשפזו אותנו בבית חולי נפש", אומר עבדול ג'ואד סאלח, מנהל מכון "באדאלנה" לתרבות ברמאללה.
המצוקה הכלכלית, הקיצוניים הפוליטיים, ומה שהפלסטינים מכנים הדיכוי הישראלי, מעודדים את ההקצנה ברחוב הפלסטיני בגדה ובעזה.
זעם, בלבול ואי ודאות לגבי הצפוי מחלחלים בקרב הכל ותורמים לתחושה שהעימות יימשך במשך שנים רבות. הקולות המתונים טובעים מתחת לקריאות לרצח ונקמה.
בגלל הסגר הישראלי על רוב שטחי הרשות, לפלסטינים אין לאן לברוח. הישראלים מתייחסים לסגר כאל מחסום נגד הטרור. הפלסטינים רואים זאת כעונש קולקטיבי. הרבה פלסטינים שיכלו לעזוב את האזור – עשו זאת, בעוד השאר, הרוב הגדול נשאר בשטחים וממשיך לסבול.
"מישהו בועט בך וזה כואב, אבל אתה יודע שזה עלול להיות כואב עוד יותר. זהו מצב הרוח של הפלסטינים. התרגלנו לדברים הרעים", אומר אלברט עזריאן, מנהל אדמניסטרטיבי בביר זית, והאחראי על טקס חלוקת התארים. "החריג נהיה לנורמה והסטייה הפכה שגרתית", אומר עזריאן.
גם השמחה בטקס הסיום מהולה בתפיסה ריאלית של המציאות. הבוגרים, בני משפחותיהם וסגל המורים עומדים בדקת דומייה לזכר "הקדושים" – יותר מ-500 פלסטינים שנהרגו במהלך הלחימה בשטחים מאז אוקטובר.
נשיא האוניברסיטה, חנה נאזיר, אף הזכיר בהערכה בנאומו את בוגר האוניברסיטה שנהרג בניסיון פיגוע בצפון ירושלים. (המתאבד ניסה לפוצץ אוטובוס מלא בישראלים אך נכשל ונהרג לבדו)
כתוצאה מהסגר, רוב בני המשפחות מגיעים לקמפוס במוניות, שיכולות לנוע בקלות רבה יותר בזמן הסגר ממכוניות רגילות. הרבה סטודנטים שהיו אמורים לסיים השנה את הלימודים, לא הצליחו לקבל את התואר מאחר וכתוצאה מההשתתפות באירועים האלימים החמיצו מספר רב מדי של שיעורים. "אבל הזמנו לפה את כולם כמחווה להתנגדות לישראל", אומר הנשיא נאזיר.
מוחמד זומלוט, בן 24, מסיים תואר ראשון במינהל עסקים, אך מתקשה לראות תקווה. חלומו ללמוד תואר שני בלונדון ולנהל את עסק הטקסטיל המשפחתי, נהרס כתוצאה מהתמוטטות הכלכלה הפלסטינית. זומלוט מקווה להיות אחד מהמאושרים הבודדים בכתה שיעסוק במקצוע בו למד. "רציתי להיות בין מקבלי ההחלטות ברשות. לשנות דברים ולהתמודד עם הבעיות של הניהול הכלכלי הגרוע. לא היו לי דרישות רבות, אבל עכשיו אני תקוע", אומר זומלוט.
וד"ר מוחמד שאוויל, מנסה למצוא את האופטימיות בתוך האירועים הקשים. "הפלסטינים והישראלים פיתחו כישורי הישרדות למצב. לשני העמים יכולת לעבור את הזמנים הקשים. הישראלים בגלל התקופה הארוכה שעמם נמצא במלחמה והפלסטינים בגלל התקופה הארוכה שלהם כפליטים".