הולנד: חלאס מטענים, חלאס מחבלים

ראו כתבות נוספות בטור מימין ובסוף הכתבה

זה היה כשגלגלי מטוס אל על נגעו באספלט של סחיפהול. נער צעק לנערתו שהתרוממה כדי להוריד את תיק היד: "הנה מתגשם החלום הרטוב שלי". המטוס התפקע מצחוק של שחרור של מי שנמצא הרחק מהפיצה של סבארו. חלאס מטענים. חלאס מחבלים. נורמלי. ירוק. רטוב. לא קר. לא חם. ובעיקר - הרחק מלוע הר הגעש. וזאת הייתה הסיבה להחלטה של האמא לארוז את עצמה ואת הילד (11), לדבוק במשפחת חברים שנוהגת לטייל-עצמה-לדעת, ולצאת למסע במדינת הילדים.
בעצם זו רק נועה (עורכת דין) שבטוחה שהיא במקצוע הלא נכון. המצב הכי טבעי לה הוא לגהור על מפה ולהעלות רעיונות יצירתיים אותם היא מדפיסה על ניירות מסודרים: תאריך, שעה ואזור טיול, ואלטרנטיבות, למקרי פקשוש. מוסא בן זוגה (היי-טק) אוהב לנהוג ואוהב בעיקר לראות את שני ילדיו נהנים.
המקום הראשון אליו יצאנו היה מותנה ביום ובשעה. שוק הגבינות בעיירה אלקמר (Alkamar) נערך בימי שישי בלבד ומסתיים בצהרים. מיהרנו לשכור מיני ואן עוד בשדה תעופה ודהרנו באוטוסטרדות מצוחצחות במאמץ שלא לאחר את האטרקציה. והאטרקציה? מנהג קדום הולנדי לערוך מכירה פומבית של כיכרות עגולות של גבינה צהובה. זאת במאזניים עתיקות, כשהנושאים אותם לבושים בבגד מסורתי המשייך אותם לגילדת הסבלים. יש תרועות, ויש כרוז ונפנופי ידיים, ויש העמסה על עגלות עץ. משהו לא ברור, שהפך למשהו תיירותי משגשג לפי מידת הצפיפות, ולפי כמות דוכני האוכל והמזכרות שצצו מסביב.
האמת? דוכני האוכל היו מפתים. בין הררי הגבינה הצהובה זיהתה האמא עולם של הארינגים, סלמונים, שרימפס ושאר שרצים שכה אהובים עליה. מיד הזמינה כמנהג המקומיים לחמנייה ובה חצי הרינג במלוא אורכו ובצל לבן חי קצוץ לריבועים. השלב הבא היה טעות חמורה. לשאלה: מיונז? היא השיבה בחיוב. היא, שעד אותו הרגע לא ידעה על התמכרותם המוזרה של ההולנדים לממרח הזה, מצאה את הלחמנייה עם ההארינג נוטפת לכל צדדיה. ואז שמה ליבה לכך שמאחורי המוכר עומדים להם שני מיכלי ענק עם מתקני שאיבה שהולמים יותר תחנת דלק: אחד למיונז והשני לקטשופ היוצאים בשפריץ חסר תקדים. טוב, אמרה לעצמה, לכי עם זה, אם להולנדים זה כה טעים. ומה שהיה, קשה לתיאור. שלושה ימים תמימים ישב לו המיונז בגרונה. סירב לרדת, סירב לעלות. ההארינג אגב, היה מצוין. לא מלוח מדי. גם הבצל היה מתוק.
בעודה נאבקת עם המיונז, ביקש הילד צ'יפס. בהולנד, מתברר, יש מזללות של צ'יפס שנמכר בתוך נייר מגולגל כמו שבארץ אוכלים גרעינים. הילד נשאל על מיונז, ומיד צפר: לא. נשאל על קטשופ, ואמר: כן. וכאן הייתה הטעות ההולנדית הראשונה שלו. התוצאה הייתה מרק אדום שיכול להספיק לסרט עם כמה גוויות מאם-16 מקוצר.

אאוף, עוד עיירה ציורית?

עם ארוחת הצהרים הניידת הזו מצאנו עצמנו מטיילים בעיירה ציורית, מדרחובים, שבילים לאופניים, חצרות מטופחות בגינות של פרחים. טחנות רוח, תעלות עם סירות. התענוג שבקיטש. התענוג שבנוחות של חיים שלא עוסקים בהישרדות. שם גם התבררה התאווה ההולנדית המשונה לחשוף את פנים הבית לעיני כל זר. אין תריסים, ובקושי וילונות רכים ושקופים. מה שבארץ נחשב לחלון ראווה, שם הוא חלק מהבית: החלון של הסלון. על האדן הרחב מוצגים לראווה עציצים פסלונים ושאר קישוטים. ובלי כל מאמץ להציץ, חדר המגורים כולו נחשף לעיני כל העוברים והשבים. מביך אך מסקרן, יש לומר.
משם נלקחנו לזאנס סכאנס (Zaanse Schans) - מתחם תיירותי להדגמת ההיסטוריה ההולנדית, שבו כמה טחנות רוח פעילות, 40 בתים בני תקופות שונות, וחנויות מזכרות עם נעליים מעץ. הילדים גילו עניין מוגבל בטחנות, עניין גבוה בחנויות, ועניין עצום ברוזאלינד, עז קשורה בחבל למלונה, שנעתרה לליטופיהם. וההורים? גררו רגליים.
אחרי שהיה ברור שאת הביקור בתערוכת פרחי הקיץ החמצנו, החלטנו לשים פעמינו להארלם (Haarlem) עיר הידועה ביופייה. שמע הילד והתלונן: עוד עיירה ציורית? לא עזר לו כלום. בדקנו אותה גם ברכב וגם ברגל. בעיקר כדי למצוא איפה היא שוקקת ובניסיון "לחמוק בין סמטאותיה" כמו שנכתב לפחות בשני מדריכים למטיילים. היא הייתה ריקה כמעט. הילדים סבלו. הם גם היו הרוסים מעייפות לאחר לילה של טיסה. מיהרנו לפארק הבקתות שבשמורת הטבע המיוערת הקרויה הוחה ולווה (Hoge Veluwe) שם כבר חיכו לנו שני הבתים ששכרנו.
הפארק הוא אחד מ-14 שבבעלות חברת לאנדל (Landal Green Parks). בתי לבנים או עץ מוקפים יער עם שירות מרכזי בדמות מינימרקט, מכבסה, מסעדה, בריכה מקורה ושלל פעילויות למי שחפץ להעביר בהם את חופשתו. בכל בית יש סלון ומטבח מצויד ואח עם עצים מוכנים לבעירה. זה היה רעיון של נועה. היא שונאת בתי מלון, ובכלל היא תכננה כך שנשב בפארק שאינו רחוק יותר משעה וחצי מהמקומות אליהם נטייל. נוחות עצומה במחיר זול יותר.
למחרת בבוקר הילד היה מאושר. בעודו טובל את העוגיה בקפה, צץ מולו על השולחן במרפסת, סנאי ג'ינג'י קטן ומתוק. הילד מיד תרם לו את שארית ארוחת הבוקר שלו. הסנאי לקח וברח. והילד? מדי בוקר חיכה לשווא עם עוגיות בטעמים מגוונים.