כולנו רביבו
סיפור אישי קטן עם המון מוסר השכל, על נופש במדינה מוסלמית, נהגים אדיבים וסוחרים לבביים, ישראלים יפים יותר ופחות, וכוכב אחד ענק, ששווה יותר מאלף שגרירים ומשלחות סיוע
לסיפור האישי והזניח הזה יש שורה תחתונה שלא מתקשרת בשום צורה שהיא לספורט או לכדורגל, כפי שאפשר היה להתרשם מהכותרת. היא נוגעת לכל אחד מאיתנו בנפרד ולכולנו ביחד, ואם לדייק ולשלוף מילים ישנות מהבויידם - לכל עם ישראל, או מי שמגדיר עצמו ישראלי.
אז ככה: חיפשנו דיל של אוגוסט, רצינו הולנד, התפשרנו על יוון ונסענו לטורקיה. היינו שם לפני שבע שנים, כמעט באותו הרכב, כמעט באותו מקום, שעה נסיעה מאנטליה, ולמרות שחגיגת הווגאס של המזרח התיכון נגמרה שם, נוכח סגירתם של בתי הקזינו, נהנינו הפעם הרבה יותר, תודות לחיים.
זה התחיל באוטובוס משדה התעופה. ל' הזוגה, שלא כל כך בקיאה, חייכה בחוסר הבנה אל הנהג הטורקי, שטרח וסייע לה לשלוף את התיק עם הבקבוק של הקטנה מתוך תא המטען, ומלמל כלפיה "ביבו, ביבו גוד". בשלב הזה עוד לא קלטנו.
אחר כך, על החוף, התיישב משכיר הסירות הצעיר לסמול-טוק, סיפר על עצמו, על לימודיו ברוסיה, על נערותיו הרבות, וכשפנה ללכת אחרי שעה ארוכה, הסביר ביובש עד כמה שינה רביבו את יחסו לישראלים: "כולכם עושים צבא, וכל הזמן שומעים רק על טרור, אבל יש גם אנשים נחמדים, וכדורגלנים מוכשרים".
במרכז המסחרי הקטן שליד המלון, לצד הקריאות "שלום שלום איזראל", ו"מה שלומך, אחי", ידעו כולם לומר בעברית "אני אוהב רביבו", להדגים את אהבתם לאלופה הטורקית בתנועות חיבוק גדולות, ולהבטיח יחס מסחרי מיוחד לישראלים של רביבו.
ובשוק בעיר, לצד חולצות רביבו, ושלטים קטנים בעברית "הנחות", ניצבו הסוחרים השתדלנים, פנו לכל מי שעשה פרצוף ישראלי ובירכו אותו בלבביות אותנטית ב"רביבו כל הכבוד", או "ווי לייק רביבו, קאם אין", ולא פעם, כשנטינו לצאת, עשו גם הנחת רביבו על הטריקו לילד.
במונית חזרה הציב הנהג תעריף מיוחד לישראלים (שליש מהמחיר ששילמה קבוצת הגרמנים ששעטה אל המונית השנייה), הצביע על הסטיקר של פנרבחצ'ה, שמוצמד אל קדמת חלונו, והסביר בכל המילים שידע באנגלית "איי אם פנרבחצ'ה, רביבו".
אנחנו לא משפחה של כדורגל, ובעוונותינו, השמועות אודות רביבו הגיעו אלינו ברמת הידע הכללי בלבד. היום גם הילדים יודעים מי הוא, איפה הוא משחק, מזהים אותו בפרסומת לקפה, ומתייחסים אליו יפה, כמו אל חבר טוב שזה עתה שב מביקור בביתו, ששומר עליך מזרים, שנסע איתך לטורקיה – פשוט, משום שהוא ליווה אותנו שם בכל פינה.
עם של גברים פייטרים
טורקיה היא יעד ישראלי פופולרי ומועדף, וכמו ביעדים ישראלים מועדפים, גם שם למדו פקידי הקבלה במלונות והסוחרים המקומיים להכיר אותנו, לדעת עד כמה אנחנו תובעים תמורה כפולה מכל דולר, כמה דרמטי בעינינו לא להיות נדיבים בטיפים, כמה קריטי בעינינו לא לצאת פראייר וכמה חשוב לנו לא לשלם עוד לירה תמורת מעיל עור. אנחנו עם של גברים פייטרים, ואף אחד לא יסדר אותנו בלי שנגיב במקום ובזמן המתאים, גם אם המשמעות היא להתנקם בחדרנית, שתיאלץ לנקות אחרינו.
ופתאום נוסק לו רביבו כזה בשמי איסטנבול ואנטליה, ומאיר משם, גבוה למעלה, על כולנו, והאור הזה מעגל את הפינות החדות שלנו, חושף את הצד הטוב שלנו, שלא תמיד אנחנו זוכרים להביא לנופשון. וכולנו מתחממים באור הזה, וכולנו נשכרים ממנו, ולכולנו יש תנאי פתיחה טובים יותר אצל המארחים, בדיוק כשם שהכוכבות שלו, יש להניח, מושפעת מדיווחים על התנגשויות וטרור.
במילים אחרות, אחד חיים רביבו, טוב מאלף שגרירים ומשלחות סיוע. כוכב הכדורגל האירופי, הסינדרלה מאשדוד, הוא כעת גם נכס לאומי, מודל לישראלי היפה, הטוב, המוכשר והנערץ. תודה לך, חיים רביבו, שעשית שינוי כה משמעותי בדימוי שלנו כעם, כציבור; שבזכותך חשנו רצויים ואהודים, במקום אליו כה רבים חששו לנסוע נוכח המצב המלחמתי בשטחים.
לימון יודע על מה הוא מדבר
בשבועות האחרונים עקבתי כאן בדריכות אחר קריאות האזהרה של יובל לימון. בואו, הוא אומר, נעשה מאמץ אמיתי על מנת לנתץ את מיתוס "הישראלי המכוער" ביעדי תיירות בעולם.
הוא יודע על מה הוא מדבר. בעשר אצבעותיו הקים לימון אימפריה קטנה, שאצל הרבה מאוד ישראלים היא התחנה האחרונה לפני הטרמינל בנתב"ג, בדרך אל החוויה האחת, הגדולה, המורכבת והצבעונית ביותר, שתעצב קווים מהותיים באישיותם לנצח: המסע אל העולם.
לימון הוא איש עסקים לא שגרתי: באמת איכפת לו. לא יזיז לו אם הוא ייתקע עם סטוק קטן של מעילי פליז, או ימכור שק שינה אחד פחות. מצד שני, זה ידיר שינה מעיניו אם אותו מטייל צעיר ונלהב, שזה עתה סיים שלוש שנות קריעה - בגבעתי או בקריה - ייתקל בטרקים בטיבט בעוינות נוכח מוצאו, ייאלץ למחוק את שאריות הגרפיטי ("קובי מפלוגה ב' היה כאן") מבניין מרכזי בקוסקו, ישלם כפליים תמורת מיטה וארוחת בוקר בבוליביה, או יגרד את שאריות כבודו העצמי מהרצפה במלון יווני, שקבוצת נערים לפני גיוס מינגלה בחדריו, והשתמשה במגבות כחומר בעירה.
בשבוע שעבר הוא הסביר כאן כיצד כל אחד מאיתנו, שיוצא לחו"ל, נפגש עם אנשים מכל העולם, מחייך, נוהג באדיבות או מתיידד - משפיע בעצם על הדימוי של כולנו, וככל שיותר אזרחי עולם יזכרו לטובה את המפגשים שלהם עם ישראלים, כך תשתפר תדמיתנו באופן כללי, ואולי אפילו מעמדנו הפוליטי. הסיפור שלעיל מוכיח היטב עד כמה הוא צודק: קחו לדוגמה את רביבו.
הכותב הוא עורך בכיר ב-ynet
לפנייה לכתב/ת 
תודה לך, חיים רביבו, שעשית שינוי כה משמעותי בדימוי שלנו כעם
בשוק העיר ניצבו הסוחרים ובירכו בלבביות "ווי לייק רביבו, קאם אין"
צילום איי פי
למרות שחגיגת הווגאס של המזרח התיכון נגמרה שם, נהנינו הפעם הרבה יותר
פרסום שימושי
מומלצים
