ספק ראשון, בין לא שווים כלום

אם מישהו במפלגת העבודה רוצה להתנחם בהשוואה לבחירות בארה"ב ולהפוך את ישראל לפלורידה, שיבושם לו. לא שהבחירות שם לא היו פארסה, והוכרעו כנראה לצד שקיבל פחות קולות; אבל המנטליות האמריקנית, שמגיעה בסוף למה שג'יימס בייקר כינה במהלך המאבק המשפטי "פיינאליטי" – קבלה של תוצאה סופית, מפוקפקת ככל שתהיה, כפתרון היחיד למצב – רחוקה מאיתנו כרחוק דלית אל כרמל מטלהאסי. ג'ורג' וו. בוש הוא נשיא לכל דבר, למרות שפחות אנשים הצביעו בעדו מאשר בעד אל גור; ספק אם נוכל לומר דבר דומה על היו"ר הבא של מפלגת העבודה.
התוצאות לא-תוצאות של ההצבעה מבטיחות אך ורק את המשך המבולקה. גם אם ייפתר הסבך המשפטי, אברום בורג הוכיח שהתכונה העיקרית שמנה בעצמו – יכולתו להיבחר – לא עמדה במבחן הראשון, הקל-לכאורה מכולם. בן-אליעזר רץ לבחירות האלה על טיקט של מי שאינו בורג, והגיע לתיקו. יש אולי בין אלה שבחרו לא להתמודד כאלה שתופסים את הראש, אבל בורג צריך לתפוס אותו עוד יותר חזק: התדמית שלו כמי שלא בנה ולא נטע עץ השיגה אותו, ואם הוא רוצה לעשות את מה שנראה כרגע בלתי אפשרי, ולהחזיר את העבודה לשלטון, הבחירות האלה היו צעד לאחור, ולא לפנים.
בורג דיבר על הנהגה קולקטיבית במקרה שייבחר. התוצאות האלה מובילות לא למצב של ראשון בין שווים, אלא של ספק-ראשון בין לא שווים כלום. ספק גדול אם אנשים כמו רמון ובן-עמי, שלא ראו בבורג ממילא טוב מהם, יסורו למשמעתו או יפגינו ברבים שהוא הבוס. ספק גדול אם בן-אליעזר, הנושא בתפקיד הבכיר ביותר מטעם מפלגת העבודה (שמעון פרס, כזכור, הוא מפלגה בפני עצמה), יתאמץ להיראות כמי שפועל בעצה אחת עם בורג. ספק גדול אם מנהיג שנבחר כך שיוכל להוביל את המהלך ההכרחי לניתוק העבודה ממשלת האחדות. אם אכן יהיה היו"ר, יזדקק בורג למהלך הפגנתי של איחוד השורות, תוך ויתור על כמעט כל מראית עין של שררה.
בצד ממתין אהוד ברק, שחש ודאי כמי שטרפו חמק משיניו. נצחון של פואד היה מכתיר את ברק כמי שהעביר אותו את הסף בכוח תמיכה מסוייגת בלבד. זה לא הספיק, ובעודה שברק הזיק לבורג ספק אם היא מכשירה את הקרקע לשובו למרכז הזירה. וכך חלף לו ליל בחירות מלא פעילות, להבדיל מפעולה, ולא הרבה השתנה: העבודה ממשיכה להתפורר, אין לה מנהיג, והאיש החזק שמאלה משרון ממשיך להיות מי שהיה האיש החזק שמאלה מבגין, שמיר ונתניהו, והיום מסתכל על מפלגתו הרשמית ממעוף הלווין.