גיחה לסחנה

הגלבוע, המתרומם כקיר גבוה מעל עמק בית-שאן, יכול אומנם להיחשב להתגשמות קללתו של דוד המלך (אל טל ואל מטר עליכם וגו'), אלא שבאה הקרן הקיימת וכיסתה חלק נכבד ממנו ביערות. בחלק אחר התפתח מחדש החורש, אחרי שבורא ונפגע ברעיית-יתר במשך דורות. כך שהיום אפשר בהחלט להסתפק בהרי בגלבוע "אל טל" בלבד, או "אל מטר", והשאר פתוח לדיון.

מי שמעולם לא עמדו במבחן הקללה, אלה מרגלותיו של ההר היפה. גבולו של ההר עם עמק בית-שאן הוא גבול טקטוני, כלומר הפעילויות הקטסטרופליות שעיצבו את פני השבר הסורי-אפריקאי הן שקבעו כי בבסיס ההר יהיו סדקים עמוקים אל תוך קרום כדור הארץ. לעובדה הזו יש כל מיני תופעות לוואי, שהמבורכת מכולן היא ההשפעה האדירה של מעיינות בעמק בית-שאן. התמונה של מבועים בכל פינה, גושים של צמחיית מים, בריכות, ערוצים זורמים ותעלות אינספור שמרשתות את העמק - הן ההוכחות למה שסיפרתי.

דורות של הזנחה בעמק בית שאן - וזה קורה אצלנו לא מעט בגלל מלחמות, בגלל שלטון זר שאינו משקיע כאן מי יודע מה, בגלל התרופפות מערכות החוק והופעת פורעי סדר תחתיהן, שמבריחים את האיכרים מאדמותיהם - פירושם שמקורות המים משרתים את הבדואים לצורך השקיית עדריהם ולשתייה, אבל לא לחקלאות. כיוון שכך, המים הרבים אינם נאספים ולא מתועלים, הם נקווים סתם בשטח והופכים לביצות. היום הביצות נוקזו והפכו לבריכות דגים, והבדואים נעלמו, כך שהכל בסדר והעמק שוב ממלא את תפקידו הרומנטי והציורי כפתחו של גן-העדן. כה אמר אשתורי הפרחי בספרו כפתור ופרח מן המאה ה-14, והוא ידע על מה הוא מדבר, כי הוא גר בבית-שאן.

חזקה על אותו אשתורי הפרחי, שבין שאר הנפלאות שראה בימיו - למרות שאז כבר כל העמק התחיל להיות מוזנח והמעיינות הפכו ליותר טבעיים ופחות לצרכי החקלאות - ראה גם את מה שהיום נקרא בפינו נחל עמל, הוא ואדי אלעאסי. תפארתו מתגלה במלואה ממערב לניר-דוד. כאן הוא רחב, עתיר זרימה ובפינות שונות שלו אפשר לכייף לא רע כל עוד זה לא בשבת.

אי שם בראשית שנות השישים, נטלה על עצמה הרשות לשמורות הטבע והגנים הלאומיים, שאז עוד היתה רק רשות הגנים, את עול הטיפול במעיינות העאסי, כפי שקראוהו כל תושבי הסביבה. לפיכך משטרו את מי עין אלסח'נה, המעיין החם, הוא עין-חיים, וגם את מימיו של עין אלעאסי, הוא עין עמל - ויסלחו המדקדקים אם הפכתי את היוצרות - וטרחו לשמר את הבריכה העמוקה והנהדרת של הנחל, שעינה כעין הטורקיז ומימיה חמימים וטובים. אנשי הרשות טיפלו בסכר הרומי בקצה הבריכה ובשרידי טחנת הקמח, סכרו את האפיק בעוד מקומות כדי לעשות בריכה נוספת, נטעו חורשות, עשו דשא וערוגות וקראו למקום גן השלושה.

אומנם אבד למקום קסם פראותו משכבר, אך נוסף לו ממד של עדינות מטופחת, כפי שרק יד אמונה על הנוי - וזה מושג השייך לתנועה הקיבוצית, שעדיין ועל אף הכל שולטת במרחבי העמק - יכולה להשיג בהרבה טורח ואהבה.

ולו אני אשתורי הפרחי - את פתחו של גן העדן לא הייתי מפזר על פני כל עמק בית-שאן, אלא מרכז את כולו בגן הזה.

איך מגיעים

בין בית-שאן ובית-אלפא, יש שלט גדול ומאיר עיניים. אי אפשר לטעות. עוד בסביבה: נחל הקיבוצים ומעיינותיו, שוקק ומודע; עתיקות בית-שאן; רצפת הפסיפס של בית-הכנסת העתיק של בית-אלפא בקיבוץ חפציבה; בחורף - איריס הגלבוע בהר ברקן.

טריוויה

השם גן השלושה ניתן לסחנה (שפירוש שמו הוא המעיין החם) לזכרם של חיים שטורמן, שעל שמו גם נקרא בית שטורמן בעין-חרוד, אהרון אטקין ודוד מוסינזון, שעלו עם רכבם על מוקש בדרכם לקיבוץ מעוז (היום מעוז חיים, גם כן על שמו של שטורמן) ב-14 בספטמבר 1938, בעצם ימי המרד הפלסטיני הגדול, המתקרא גם מאורעות 939-19361.

חיים שטורמן היה ממייסדי השומר, ממקימי כנרת וממייסדי גדוד העבודה האגדי. הוא היה פעיל מרכזי בהגנה ובמוסדות ההנהגה של הישוב היהודי. עם פרוץ מאורעות המרד הפלסטיני, ב-1936, נטל על עצמו את תפקיד האחראי על הביטחון בעמקים, אירגן את פעילות ההתיישבות (חומה ומגדל) והיה מבין מדריכיו וידידיו של אורד ווינגייט.

שטורמן נספה, כאמור, יחד עם חברו אהרון אטקין מקיבוץ גבע ועם הווטרינר האזורי דוד מוסינזון.