שתף קטע נבחר

הקומבינה היהודית מנצחת

פגשתי אחד מרעננה. אמרתי לו שאני לא סובל ריח של סיגרים. הוא ענה שגם הוא לא מעשן. השתעלנו ביחד. אחר כך הוציא קופסת סיגרים. הוא שילם 550 דולר, בארץ זה עולה 5,500 דולר לפחות

הייתי צריך להיות בניו יורק, אבל הפעם, מכיוון שהיו לי עשרה ימים פנויים, רציתי לשלב עוד חוויה מיוחדת בנסיעה, החלטתי לנסוע למקום שבו הזמן עמד מלכת.
אז טסתי 11 שעות לניו יורק ומשם טסתי שלוש שעות למכסיקו ומשם לקחתי מטוס נוסף, ואחרי 45 דקות נחתי. בהוואנה, בירת האי הקסום קובה. מדינה אחת עם עבר של פאר שחלף.
במונית משדה התעופה הנהג עצר פתאום (היה חושך בחוץ, שעת חצות) ושאל אם אנחנו רוצים לקנות כי יש לו תוצרת מעולה, דוד שלו עובד במפעל. ענינו שלא והוא חייך, והמשיך לנסוע עד העיר.
המוני אנשים גדשו את רחובות, מכוניות עתיקות, שלמראן אספנים מזילים ריר, הנהגה נערצת – פידלסטית - עוני מרוד של אזרחים חייכנים ומוצר יצוא נערץ, ארוך וחום - הסיגר.
במפעל לסיגרים בעיר טרינידד (זאת מהסיפורים על שודדי הים) יושבים שורות שורות של אנשים ומגלגלים ברשיון. חום מטורף. על כיסא גבוה יושב אחד שמשגיח עליהם (כשהגענו היה שרוי בשינה עמוקה), על הקיר דגל קובה ומודעה מוגדלת מהעיתון הרשמי, עם צילומים מעניינים להשכלת המגלגלים: עשר השוואות די מצחיקות בין הפרצופים של ג'ורג' בוש (נשיא ארה"ב) לפרצופים של שמפנזות (כאלה מהג'ונגל) - די מעניין במיוחד לנוכח העובדה, שכשנכנסנו לאולם, כל העובדים עשו פרצופים וקרצו אלינו, גלגלו את העיניים וסימנו עם הידיים מתחת לשולחנות: 'בוא אלי… בוא אלי...'.
מה העניין? כולם מנסים למכור סיגרים גנובים...בדולר.
המשכורת הרשמית בקובה למי שעובד היא כ-18 דולר לחודש, אז דולר שווה המון והתיירים חוגגים.
בחנות הרשמית סיגר אחד שווה 2.5 דולר.
בשדה התעופה בהוואנה אותו סיגר כבר עולה 4 דולר.
בשדה התעופה במכסיקו - 6 דולר.
ובחנות היינות והסיגרים בתל אביב (כן, הלכתי לבדוק, כי הייתי מת מסקרנות) - 14.5 דולר!
פגשתי אחד, דווקא מרעננה. דיברנו קצת, כמובן גם על סיגרים. אמרתי לו שאני אסתמטי ולא סובל ריח של סיגרים והוא ענה שגם הוא לא מעשן... השתעלנו ביחד.
אחרי חצי שעה של שיחה (אין הרבה ישראלים בקובה אז מפגשים כאלה די נחמדים) הלך והביא תיק כחול, והוציא מתוכו קופסא אחת, ועוד אחת – עשרים קופסאות כפול 25 סיגרים "קואיבה" ו"מונטה כריסטו" בגדלים ובעוביים שונים. אצלי השיעול החמיר. הוא שילם 550 דולר, בארץ זה עולה 5,500 דולר לפחות.
המערכת עובדת.
תקציב היין שלו לכל השנה כבר מכוסה,
הקומבינה היהודית שוב מנצחת.
ובמנהל עסקים קוראים לזה "סיטואציה שבה כולם מנצחים".

הכותב הוא מנכ"ל "למטייל" ומומחה בתחומי התיירות



לפנייה לכתב/ת
 תגובה חדשה
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
במפעל לסיגרים יושבים שורות שורות של אנשים ומגלגלים ברשיון
מומלצים