חיזור גורלי

מה לא עשינו כדי לרכוש את חיבתה של אמריקה? הבענו סולידריות עם העם האמריקני בשעתו הקשה, תרמנו דם, הצענו את יחידות ההצלה עטורות התהילה שלנו, ואנחנו מתאווים – כל-כך מתאווים – להשתתף במלחמת החורמה של הציביליזציה המערבית ו"הנאורה" נגד הטרור האיסלמי. אבל למרות הכל, אנחנו בחוץ!
לרגע קט נדמה היה שהעולם מתחיל להבין אותנו, שהנה סלל בן-לאדן את דרכנו חזרה אל "העולם הנאור והחופשי". להרף עין נדמה היה שבידודה של ישראל בוועידת דרבן הוא רק אפיזודה, עב חולף בשמים בהירים. ביקשנו להתחבר אל התוגה וההלם שכבשו את אמריקה. הושטנו אליהם את ידנו, ידו של עם למוד טרור, לעם שחוויות מסוג זה היו זרות לו עד לא מכבר. חשבנו שעתה הם יבינו ללבנו. אך עם זאת, גם סנטנו בהם. אמנם לא חילקנו סוכריות ולא פצחנו בשירה, אבל התקשינו לכבוש את ביקורתנו: "עכשיו אתם מבינים מה זה לחיות עם אימת הטרור". הם אכן מבינים, אך עדיין דואגים לשמור מרחק.
הנשיא האמריקני הודיע ששיתוף הפעולה של מדינות שונות בקואליציה יהיה מגוון. בעוד שמדינות מסוימות יקחו חלק פעיל וגלוי בקואליציה, יהיו אחרות שותפות סמויות. כן רבותי, ההיסטוריה חוזרת, והדיו שבה נכתבו פרקיה עדיין לא יבשה. שוב, כמו במלחמת המפרץ, ישראל בחוץ. ושוב, כדי להסתיר את הבושה, מצהירים מנהיגינו שהם מקיימים קשר רציף והדוק עם הממשל האמריקני, ומשתדלים נואשות לשוות לקשר זה ממד גלוי וציבורי.
קשה, קשה להימנע מאסוציאציות על סוג הקשרים שהשתיקה להם יפה, קשרים שנעשים הרחק מעין הציבור, במקומות מסתור ובחדרים אפלים. במקרה הטוב ניתן לדמות את היחס שישראל מקבלת מארה"ב ליחס שמפגינים גבירים או גבירות כלפי פילגשיהן ואהוביהם, שאותם הם אמנם אוהבים, אך מפאת כבודם נמנעים מלהיראות בפרהסיה במחיצתם.
כל מי שתבונה בראשו יודע כיצד הפכנו אט-אט לפילגש מפוקפקת של ארה"ב. המוניטין הגרועים שלנו בהחלט נרכשו ביושר, והם הולכים ונעשים גרועים יותר ככל שנמשך הכיבוש ומתגברות עוולותיו. העולם כולו נגדנו, ולא (רק) בגלל שהוא יונק אנטישמיות עם חלב אמו. הכיבוש בשטחים נתפס – קבל עם ועולם – כמנוגד לחוק הבינלאומי וכמדיניות הכרוכה בדיכוי שיטתי של הפלסטינים, ולכן מבחין העולם בין הטרור המופעל נגד ישראל ובין הטרור של בן-לאדן נגד ארה"ב. מכך בוודאי לא נובע שלטרור נגדנו יש הצדקה. הטרור (כל טרור!) הוא בלתי-מוסרי בעליל, ויש לפעול נגדו בנחישות ובנחרצות. עם זאת, יהיה זה נאיבי, מתחסד ובלתי-אחראי להתעלם מהתנאים שבהם הוא צומח.
כל עוד יהיה כיבוש יהיה טרור. אין ביטחון ללא שלום ואין שלום ללא נסיגה מלאה – חד וחלק. זו הסיבה שהעולם מפנה אצבע מאשימה נגדנו, גם כאשר הוא מזדעזע לנוכח גלי הטרור הזוועתיים נגד ישראל ומגנה אותו. יש להודות, ישראל אינה קורבן תמים ומזדמן של קנאות איסלמית המונעת על-ידי משטמה עיוורת "לצלבנים וליהודים". העולם רואה במאבקה של ישראל בטרור מכלול של פעולות צבאיות, שנועדו לבסס את שליטתה על חלקים נרחבים בשטחים הכבושים.

מטבע פונדמנטליסטית

קל להתגולל על מדינות העולם, ובמיוחד על "הנאורות" שבהן. צביעותן של האחרונות מקוממת במיוחד; בעוד שהן מגנות אותנו ומבקרות, הן מרשות לעצמן לכבוש, לדכא, או לנצל עמים אחרים. לכן, כל הדיבורים על מלחמת בני אור בבני החושך הם דברי הבל, ואף גזענות לשמה. אבל מהעובדה שהנאורות היא עניין של נקודת מבט לא נובע ש"אם מותר להן, אז לנו גם".
יתרה מכך, גם אם מישהו נוטה לקבל את החלוקה המופרכת בין עולם נאור ועולם חשוך, אין זה ברור כלל ועיקר שאנו נמנים על הראשון. מפעל ההתיישבות בשטחים, יש לזכור, מונע בעיקר מכוחו של אתוס דתי-לאומני שהולך ושוטף את החברה הישראלית כולה. וכך, אנו עדים לאופן שבו מזין הפונדמנטליזם היהודי את הפונדמנטליזם האיסלמי, ולהיפך. התלות הדדית בין שני צידי המטבע הפונדמנטליסטית דוחפת, על-פי החלוקה לשני העולמות, את ישראל לעולם החשוך והברברי. אירוניה במיטבה.
יוצא שדווקא אלה מביננו שמדברים בזכותה של חלוקה כזו נותנים גושפנקה מוסרית לסילוקנו מ"העולם הנאור, הדמוקרטי והחופשי" ולדחיקתנו אל "העולם החשוך והברברי". זו המשמעות המרכזית לסירובה הנחוש של ארה"ב לאפשר לישראל להימנות על "קהילת העמים הנאורים" במלחמתה נגד הטרור.

לכן, במקום ליפול בשבי-קסמיהן של הבחנות מופרכות וגזעניות ולמחזרן עד לזרא, יש למגר את הגורמים המעודדים את צמיחתו של הטרור, פה ובמקומות אחרים בעולם.

ד"ר יוסי יונה, מרצה לפילוסופיה פוליטית, אוניברסיטת בן-גוריון