הסיכוי האיראני

גם במקרים בהם האוייב היה ברור יותר ודרכי הפעולה קונבנציונליות יותר, ארצות הברית לקחה את הזמן שלה. דוגמאות כמו מלחמת העולם הראשונה והשנייה לא ממש תופסות, כי אז האמריקנים היו צריכים לבנות צבא ולחמש אותו; הדוגמה הרלבנטית יותר היא מלחמת המפרץ: סדאם פלש לכווית באוגוסט, ארה"ב הגיבה בינואר. עד אז מוצו כל תהליכי הבירור, יצירת ההצדקה המשפטית והבינלאומית, ולבסוף בניית הכוח וריכוזו לקראת המהלומה.
רק שבינתיים, בעוד האמריקנים סוגרים דברים עם עצמם, העולם כמרקחה. כולם מנסים לתפוס פוזיציה נוחה בעיני הדוד סם. וישראל, שתופסת את המטריה היאנקית כמשהו חיוני לעצם קיומה, נעה בין אופוריה לדכאון, לפעמים בלי לשים לב שבמהלך הכולל נוצרות הזדמנויות חדשות, אולי מפתיעות.
כל מכה על בין לאדן וסדאם תהיה לטובתנו. אבל ייתכן שהדבר החשוב ביותר יהיה דווקא פתיחת הצוהר החדש בין ארה"ב לאיראן, שבעוד כמה שנים עלולה להיות הגורם שיסכן באמת את שלומה של ישראל. כבר יותר מעשר שנים שישראל עוקבת בדאגה אחרי המאמצים של האיראנים להשיג יכולת טילית ארוכת טווח ונשק לא קונבנציונלי. ראשי הממשלות, מרבין ועד שרון, השקיעו מאמץ רב בנסיון לשכנע את הרוסים ואחרים לא למכור לאיראנים ידע וחומרים.
אבל ההנחה של כולם היא שמה שניתן לקנות בכסף יקנה, בסופו של דבר, וידע שאפשר לרכוש – מאחרים או במכוני המחקר של איראן עצמה – סופו שייווצר. ההנחה הזו הביאה לדיון ער בישראל עצמה בשאלת העמימות הגרעינית; אנשים כמו בנימין נתניהו ואחרים לא היו מעלים את רעיון היציאה מהארון הגרעיני אם לא היו הם – ואלה שאינם סבורים כמוהם – משוכנעים שבמוקדם או במאוחר, תהיה לאיראן פצצה.
הקואליציה האמריקנית החדשה תפתח כנראה צוהר גם לאיראן. רמזים ראשונים אפשר לראות בהפגנת ההזדהות המפתיעה עם קורבנות הטרור בניו יורק שנערכה בטהראן, ועוד יותר מזה בעובדה שהשלטונות אישרו לה להתבצע ואפשרו את שידורה לעולם. זה לא היה רק אקט שביטא חשש מהגדרתה של איראן בצד של הרעים; זה היה איתות ברור למערב שצוהר נפתח.
אין שום צדק בכך שאיראן, שהיא אחד מהספונסרים המובהקים של טרור בעולם, תזכה פתאום לחנינה גורפת. אבל יש דווקא חיוב בכך שיהיה לה אינטרס לעמוד בהגדרות, אותם יקבעו האמריקנים כחלק מהדוקטרינה החדשה שלהם. מעכשיו, כדאי לאיראנים לצמצם את השימוש שלהם בטרור; מעכשיו, ייפתח אולי דיאלוג בינם לבין המערב.
עיראק מנוטרלת כבר עשר שנים בכוח האש של ארה"ב ובנות בריתה. איראן לא מופצצת בכל פעם שעולה הרצון או החשש בוושינגטון, ומצד שני לא ראתה, עד עכשיו, שום תועלת בנסיון למצוא חן בעיני המערב. אולי דווקא הסדר העולמי החדש ייצור תועלת כזו עבורה. הכי טוב יהיה, כמובן, אם לא תהיה לאיראן אי פעם יכולת גרעינית. אבל אם כבר נגזר עלינו שבטהראן יהיה, במוקדם או במאוחר, כפתור אדום, עדיף שמי שלוחץ עליו לפחות יהיה בקשרי דיבור עם מי ששלומנו יקר לו.