שתף קטע נבחר

אתם שיתפתם
    זירת הקניות
    של מי האסון הזה?
    האם חשתם אי נוחות קלה כשצפיתם בסיקור האסון האווירי הגדול בתולדות מדינת ישראל בטלויזיה? אתם לא לבד. מסתבר, שעבור קברניטי השידור שלנו מדובר כנראה בסיפור של רוסים. לא ממש שלנו

    מטוס יוצא מנתב"ג לנובוסיבירסק. בחלוף ארבע שעות מתברר שהוא התרסק, ועוד מתברר כי זה האסון האוירי הגדול ביותר בתולדות מדינת ישראל, כי רוב נוסעי המטוס הזה היו ישראלים שנסעו לבקר קרובי משפחה בסיביר. יצא לכם לצפות בשידורי ערוץ 1 או ערוץ 2 אתמול, 4 באוקטובר? הנה מה שיכולתם לראות, ומה שלא.
    בשני הערוצים הקדישו לאסון משדרים מיוחדים, כנהוג. בשני הערוצים חזרו שוב ושוב לנתב"ג, אתר עמוס נוסעים מקטרים על כך שטיסתם עוכבה וחופשת חג הסוכות שלהם התברברה. הם ובני משפחותיהם והפלפונים שלהם שימשו רקע מופלא לכתבינו בשטח, שחזרו וראיינו את הממתינים העצבניים. הללו לא שכחו להצטחק אל מול המצלמה, כנהוג. מה היה להם, או לכתבינו בשטח, לומר על האסון? שנתב"ג פקוק, ושאיש אינו יודע מה יעלה בגורל הממתינים לצאת. שוב ושוב. ונדמה שכאן, בשידורים האלה, התגלה הפרצוף הישראלי הקולקטיבי במלוא כיעורו, כי זה לא האסון "שלנו". זה האסון "שלהם". והם רוסים.
    הפרצוף הזה, באמצעות קברניטי השידור שלו, החליט שהאסון נגמר בערך בתשע וחצי, ואפשר לעבור לא רק לפרסומות, כנהוג באסונות "שלנו", אלא גם לחזור לשגרת לוח המשדרים הרגיל. שמחה וצהלת חג, בבקשה, כי מה כבר קרה? מתו רוסים. הרי זה לא היה, חלילה, "ארוע מתגלגל" באלי סיני, כזה שדוחק את כל המתוכנן הצידה ומושיב שדרים קודרים באולפן החדשות, עד שכולם ידברו עם כולם ויבררו בדיוק מה אירע למי, ומי אחראי למה, ואיפה נמצא אחיו של מישהו מודאג, ומה עושים עכשיו כוחותינו. בסך הכל מטוס, מלא רוסים.
    שני הערוצים מתורגלים היטב באיתור הסיפורים האנושיים מאחורי הדרמות הגדולות, הטרגדיות הבינוניות והאסונות המזדמנים של חיינו. כתבי השטח שלהם נמרצים ונחושים ביכולתם למצוא ולראיין אבלים טריים ברגעים הכי קשים שלהם. הם לא מוותרים על צילומים של קרובי משפחה, לפני ואחרי רגע הזיהוי של גוייה. הם יודעים לספר לנו הכל על אנשים "החרדים לגורל יקיריהם". בתנאי שהם משלנו, האנשים וגם היקירים העלומים. כן, זו התנהגות מציצנית, פולשנית, אלימה – אבל מי שרוצה להצדיק אותה יאמר כי בעת שמתרחש אסון שמושיב את כולנו מול מדורת השבט המודרנית, שהיא המסך בסלון, ערוצינו מתפקדים כמנגנון מייצר לכידות, שכן כולנו חווים את האסון של כולנו בעת ובעונה אחת.
    והנה מה שקרה ביום שבו אירע האסון האוירי הגדול ביותר בתולדותינו: בערך בשעה שבע, בערבו של יום, יכלו שני הערוצים, לו רצו, להשיג את כל השמות של רשימת הנספים ולהתחיל בעבודה העיתונאית הלא נעימה הזאת, של איתור קרובים, של משלוח ניידות שידור לאן שצריך, של מתן פנים וקולות לטרגדיה שריצדה, בשברי מטוס קטנטנים, כמו קרעי קלקר בלתי מזוהים באמצע הים ועל המסך. אפשר היה, יותר נכון צריך היה, לבטל את כל השמחות הטלוויזיוניות המזדמנות והמתוכננות בגלל ארוע מחריד אחד. אבל בשני הערוצים חשבו, ככל הנראה, שזה לא חשוב די הצורך לחרוג משגרת הלילה המנומנמת של צופינו היקרים.
    ועכשיו אי אפשר להימנע מחשבונאות קרה של אסונות. דרמה מתגלגלת באלי סיני, שווה שידור כמעט עד חצות. עשרות הרוגים בהתרסקות מטוס בצהרי יום, לא שווה. האם ההבדלים מצויים באיכות הדרמה? באפקט המתח המתמשך של לילה באלי סיני? בטיבו של המוות? בתעלומה שאופפת את הארוע? או אולי צריך לחפש את ההבדל במראה בה משתקף פרצופנו הלאומי בעת צרה. יש צרות "שלנו", והן דוחות כל שמחה. ויש אסונות של רוסים.

    לפנייה לכתב/ת
     תגובה חדשה
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
    צילום גבי מנשה
    אריאנה מלמד
    צילום גבי מנשה
    צילום איי פי
    האבל. בנתב"ג לא שמעו
    צילום איי פי
    מומלצים