ריצ'ארד נילסן: עיניים כחול-לבן

מוקדם מאוד בבוקר. הנבחרת יוצאת לבוסניה. אולם היוצאים בנתב"ג מלא למחצה. השחקנים בטרנינג הכחול-כהה בולטים מאוד על רקע הניאון הקלוש של חנויות הדיוטי-פרי. הצעירים עדיין הולכים ביחד וצוחקים (עוד כמה שנים חלקם יהיו כוכבים ויקפידו להתנהל לבדם). בניון מחלק חתימות. מתעכב בסבלנות ליד כל אמא וילד (עוד כמה שנים הוא יהיה עמוק באירופה), אבי נמני גורר רגליים ומגיע בשיא ה'איזי' לשער העלייה (עוד כמה שנים הוא כבר יהיה בשלהי קריירה מוצלחת) וחיים רביבו, עם הזקן הדקיק של דוגמן וטרנינג מגולגל מעט מעל לקרסוליים, לא מפסיק ללחוש באוזן של מישהו שהולך איתו לכל מקום (עוד כמה שנים הוא יחזור ארצה). הכל כל כך צפוי עד שנדמה לרגע שאפילו הספורטאים כבר הפנימו את התדמית שיצרו להם בעיתונים. משחקים אותה סטארים עלק, על רקע שדה התעופה המנומנם של רמלה-לוד.
רק ריצ'ארד נילסן ממהר. הולך תמיר כהרגלו בחליפה הכל כך רגילה שלו. ביד תיק ג'יימס בונד משופשף. את העיניים שלו ניתן לדוג בקלות וכשזה קורה זוכים לחיוך קצר וישיר. ממש כמו אותם עשרות אנשי העסקים שטסים עכשיו לעוד עשרות יעדים מנתב"ג. בא לעבוד. עוד יומיים חוזר.
שני ילדים שבדיוק סיימו להחתים את בניון קולטים את נילסן מתרחק להם בזווית העין. "שנרוץ ונחתים גם אותו"? שואל אחד. "עזוב", אומר לו השני, "עדיף נלך לחפש את טל בנין".

באתי, ראיתי, עבדתי

פעם, מזמן, לקח הנילסן הזה את אליפות אירופה עם נבחרת דנמרק. ובכל זאת, כשהוא אמר השבוע שהמשחק נגד אוסטריה הוא החשוב בחייו, אף אחד לא ליגלג. זו פשוט האמת שלו. מה שהיה פעם נגמר. עכשיו נילסן 100% מאמן נבחרת ישראל, והדבר הכי חשוב בחיים שלו זה להביא אותנו למונדיאל.
בהתחלה, כשנילסן הגיע, עוד היה מי שצחק על זה שמאמן לאומי קושר לשחקניו את הידיים באימונים, סוחב שער בעצמו, דוחף את השחקנים למגרש במקום החגיגות האינסופיות אחרי הכיבושים, עונה ישר ולעניין לשאלות ואפילו נותן כבוד להמנון הלאומי.
עם הזמן הורדו הגבות. בעיקר כשהתברר שאפילו כוכבים דעתניים כמו ברקוביץ' נותנים לו ריספקט, מזהים שמדובר באיש מקצוע. בהתחלה, כשנילסן נראה כמו סתם עוד מאמן, היו מי שביקרו אפילו את מדיניות הזימונים שלו. אבל אז התברר שהוא מזמן את מי שבאמת הולך לו. את מי שבאמת בפוקוס. לירן שטראובר שם כי הוא טוב ויציב ולומד משורה אובארוב בשתיקה ושקיקה כבר שנתיים. את נילסן פשוט לא מעניינת תדמית הפוזיונר של שטראובר. אולי הוא אפילו לא יודע שלירן כזה. הוא ראה אותו עומד בשער של מכבי תל אביב, וזה הספיק. בדיוק בגלל זה הוא גם זימן פעם את כפיר אודי, כשאף אחד לא ספר אותו ממטר ואוהדי הפועל קיללו אותו, ובגלל זה הוא גם מתעקש על איל בן עמי ואופיר קופל. נילסן יודע שסגל עמוק ויריבי אימונים ראויים הם חלק מהעבודה. והוא הרי הגיע לכאן בעיקר כדי לעבוד. לא כדי להסתחבק או כדי לסגור חשבון מיד אחרי גול.

בנאדם, לא קלישאה

הפתגם אומר: מי שרוצה שאחרים יכבדו אותו שיכבד קודם כל את עצמו. ונילסן יודע מה הוא באמת שווה. הוא יישאר תותח גם אם חס וחלילה לא נשחק נגד טורקיה. שווה כבנאדם, לא כקלישאה, לא קריקטורה מקוטלגת שעונה על הציפיות של כל העולם חוץ מאילו של עצמה.

שקט לערימה של סטארים

בכתבה מרגשת בירחון 'שם המשחק' שעניינה המשחק נגד בוסניה, הראה אורי שרצקי כיצד בכוח אישיותו לבדה, הצליח נילסן להוריד את קוף משחקי החוץ מהגב של הסגל הישראלי. והוא עוד עשה את זה עם סגל, שאם נודה באמת, נמצא ברובו מעבר לשיא. סגל שצלח פרשייה קשה בדיוק כשעמד במצב דומה, אבל עם מאמן אחר לחלוטין.
כי נילסן הוא מקצוען. מסוג האנשים שרק באמצעותם נוכל אולי פעם לסגור את הפער המפורסם שבינינו לאירופה. אדם שלבדו הצליח להזריק שקט לערימת הסטארים שלפעמים גם מגיע להם להיקרא 'הנבחרת הלאומית'. לאחד אגואים בלתי ניתנים כמעט לאיחוד. השקט של תקופת נילסן נובע גם מן העובדה ששחקניו יודעים בדרך כלל בדיוק היכן הם עומדים ולמה הם מסוגלים ברגע נתון. וזה המון בספורט בכלל ובספורט קבוצתי בפרט, מקום בו הכי קל להפיל את התיק על האחר.
היה צריך לא להפסיד בבוסניה? אז זה מה שעשינו. למרות שכולם זילזלו בבוסנים ואמרו לנילסן לטחון אותם. למרות שכולם טענו שהמשחק הזה כבר לא מעניין אף אחד בבוסניה (דבר שהתברר כשטות). למרות ששוב, כמה מוכר, כולם שכחו את הפנדל שעשה דוידוביץ' פעם, מזמן. נגד קפריסין.

ההברקה היחידה של גברי לוי

גם מסע של אלף מייל מתחיל בצעד אחד קטנטנן, אמר מי שאמר פעם. אם אנחנו רוצים להתחיל את המסע הענק שלנו אל כור ההיתוך של הכדורגל העולמי, חשוב לזכור לפני המשחק נגד אוסטריה, שאולי ייערך מתישהו, מי זה ריצ'ארד נילסן. לא להפיל עליו הכל ולקטלג אותו במגרה של ש.ג ושרף מיד לאחר המשחק וגם לא לעשות ממנו גאון שנגע בכדורגלן הישראלי במטה של קסם והפך אותו למה שהוא לא. מרגע שהגיע, נילסן כיבד אותנו. עכשיו, יהיה אשר יהיה, מוטב שכבר נגיד, שנמשיך לכבד ולהעריך את ההברקה הכמעט יחידה של גברי לוי.